החייאת מפלגת הבית היהודי השבוע זכתה לקיתונות הלעג הצפויים. עמיתי שלמה פיוטרקובסקי, למשל, כבר ניבא אפס סיכויים למפלגה שיוביל יוסי ברודני, אדם שכנראה הצליח לא רע בתפקידו כראש עיריית גבעת־שמואל, אבל אינו מוכר לאיש כמעט מחוץ לגבולות העיר.
אלא שמעבר לביקורת, שובה של הבית היהודי לזירה הוא דבר מבורך, ועונה על צורך של ציבור מצביעים דתי־לאומי שלא מוצא את עצמו במפלגות הכלליות או ברשימת "הציונות הדתית" בהובלת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר. יש כאן אירוניה היסטורית: המפד"ל ז"ל, ויורשתה הבית היהודי, הן מסוג המפלגות שמתגעגעים אליהן רק אחרי שהן נעלמות. כל עוד היו בחיים אהבו בני הכיפות הסרוגות ללעוג לעסקנצ'יקים האנכרוניסטים שמילאו את מרכזי המפלגות הללו. רק אחרי שנעלמו מן הנוף התברר שהם היו טובים מאה מונים מההייטקיסטים שהתיימרו להחליפם. אחרי עידן ביבי ובנט, קשה שלא להתגעגע לצמד הזבולונים, המר את אורלב.
בני הציונות הדתית בעשורים האחרונים, ובהם אני, אהבו להתהדר ביציאה אל מחוץ לגבולות המגזר – מבחינת מגורים, תעסוקה, וגם בקלפי. אבל למדנו בדרך הקשה שהמפלגות הלא מגזריות אינן טובות יותר מהמפלגה המגזרית שנטשנו. וכשזוכרים שההעדפה הלא מגזרית העיקרית של בני הציונות הדתית הייתה הליכוד, קל להבין מדוע בוחרים בעלי כבוד עצמי וחוט שדרה מוסרי אינם מוצאים בה את מקומם.
אבל תחייתה של מפלגת מיינסטרים של הציונות הדתית חשובה לא רק בהשוואה לחלופות, אלא קודם כול בזכות עצמה. לחברה הישראלית דרוש סדר יום שאינו כן ביבי או לא ביבי, ואפילו אינו כן או לא מדינה פלסטינית. בשנים שהתמקדנו בשאלות האלה הידרדרה החברה הישראלית למחוזות של פשע ואלימות, שחיתות ועבודת אלילי הכסף והמצליחנות. היא זקוקה נואשות לתיקון הרוח הישראלית; השבת עטרה ליושנה במובן הציוני, הממלכתי, החלוצי והאחראי. ואין מי שיכול להניף את הדגלים האלה כמו הזרם המרכזי של הציונות הדתית.
ראשית, מפני שגם כשאלילי הכסף והמצליחנות חדרו גם לתוכה, הציונות הדתית עדיין ממשיכה לשאת את נס החלוציות והאידיאליזם. אפילו במחנה השמאל ניכר מספרם של המנהיגים בני הציונות הדתית ובוגריה, הרבה מעבר לשיעורם של בני המחנה הזה בשמאל בכלל.
אכן, בחלקים מסוימים של המחנה הרוח האידיאליסטית תורגמה לאידיאליזם קיצוני, פונדמנטליסטי ואנטי־ממלכתי, שמסוכן יותר מכל ניהליזם. דוגמה מבישה ניתנה רק לאחרונה, כאשר כמה חוגים מחו על יוזמת הרמטכ"ל להוסיף למסמך רוח צה"ל את ערך הממלכתיות. אוי לה לאותה בושה: נציגי המחנה שיחד עם דוד בן־גוריון הניף בגאון את נס הממלכתיות, מימי קום המדינה ועוד לפניה, הם שמבקשים עכשיו להסיר אותו מהשיח הציבורי. הנחמה העיקרית היא שהם מיעוט. הגורם העיקרי שהפריד בשנים האחרונות בין בני הימין הציוני־דתי והימין הביביסטי הוא עקרון הממלכתיות.
ויש עוד סיבה. הזרם הממלכתי של הציונות הדתית הוא היחיד שחי במלוא העוצמה את שלושת קוטבי הזהות היהודית המודרנית: הדת והמסורת, הלאומיות והערכים האוניברסליים. לכן הוא מתאים להוביל לא רק את מדינת ישראל, אלא את העם היהודי כולו, שגם זהותו נעה כל הזמן בין שלושת הקטבים האלה. ובלבד שיבין שהתנועה בין שלושה קטבים פירושה הכרעה לפי הנדרש בכל סוגיה לגופה, תוך איזון בין הקטבים וללא מחויבות מראש לאחד מהם, גם לא לקוטב הדתי.
החברה הישראלית זקוקה נואשות למפלגה שסוגיות החברה והתרבות יעמדו בראש מעייניה; לא רק בדאגה לתקציבים למגזר, אלא בדאגה ממלכתית לכלל המערכות הללו. היא זקוקה נואשות למפלגה שאנשיה יהיו אמינים כאשר יקראו להידוק חגורות ונסיעות, בארץ ובחו"ל, בעת משבר אקלים, משבר אנרגיה ומשבר כלכלי המצטרפים יחד. היא זקוקה נואשות למפלגה שאנשיה יהיו מיטב אנשי הציבור של הציונות הדתית, ולצידם שותפיהם החינוכיים והחברתיים ממגזרים אחרים. היא זקוקה נואשות לתחייתה הפוליטית של הציונות הדתית הממלכתית.
