תמיד כשאני נוחתת בארצות הברית, מקבלים אותי שם במשב רוח עז של קפיטליזם. זה קורה על ההתחלה, כשדיילי הקרקע, בדרך כלל אנשים עבים וגדולים למראה, מבהילים אותי לעבר התור בקריאות מלחיצות. Ma’am, Get in line, הם דוחקים בי במבט מאיים.
זה ממשיך ברחובות ניו־יורק, כשהתחושה היא שלא משנה לאן את הולכת, מישהו ינסה למכור לך משהו. גם כשאת נכנסת לחנות בגדים, יש לקופאיות מבט כזה, של שבויות קפיטליזם. הן יכולות להגיד מאה פעם בדקה את המילה "דיסקאונט", ולהזהיר אותך שכדאי לך לקחת קופון אחרת יירו בך, סליחה, אחרת תשלמי יותר, ובארצות הברית זה כמעט פשע לשלם יותר כשאפשר לשלם פחות.
ארצות הברית מרתיעה אותי. משהו בה תמיד נראה לי מזוהם, טובע בערימות חד־ פעמי, נטול היסטוריה אמיתית ושורשית, שבוי של תוכניות בידור, מגודל וחסר סטייל.
כשאני מנסה להיזכר, החוויה שהבהירה לי יותר מכול מיהי באמת ארצות הברית התרחשה דווקא בוושינגטון, כשנקלעתי למרכז כנסים באזור הקפיטול, שם הייתי אמורה לפגוש זוג הורים שכולים לריאיון עיתונאי. הגעתי עם מזוודה קטנה והתכנון היה להמשיך משם ברכבת לניו־יורק. כבר בכניסה השומר עצר אותי והודיע שאני לא יכולה להכניס מזוודה לבניין. אמרתי לו שאצור קשר עם המארחים להשגת אישור, ובינתיים המשכתי לעמוד מתחת לגגון, כי בחוץ ירד גשם זלעפות. "לא גבירתי, את לא מורשית לעמוד פה", הזהיר אותי השומר. "אז איפה לעמוד?" שאלתי. "שם!" הוא הצביע לכיוון הגשם. הייתי בהלם, אבל צייתּי. הגשם התגבר עד כדי כך שכבר לא יכולתי להמשיך לעמוד בחוץ ושוב נכנסתי מתחת לגגון, רחוק ככל שאפשר מהשומר. באותו רגע הוא נעץ בי מבט מפחיד, התקרב אליי ופשוט שלף את נשקו. מיד נסוגתי לאחור. "סליחה", התחננתי, "פשוט כל כך קר פה, סליחה סליחה". "איטס נוט מיי ביזנס", הוא ענה בזעף, "את מנסה להתחכם איתי? את רוצה שאעצור אותך?"
מאז אני שונאת את אמריקה. שנאה תהומית. והשנאה הזאת מתגברת בכל פעם שאני שומעת על עוד פיגוע ירי בתיכון או בעיצומו של מצעד יום העצמאות. באיזו עוד מדינה בעולם מלבד ארצות הברית יכולים בני נוער לקחת נשק אוטומטי ופשוט לירות במי שבא להם?
במקרה של הטבח האחרון באילינוי, אי אפשר לומר שהכתובת לא הייתה על הקיר. רוברט קרימו, הרוצח, פרסם סרטוני ראפ אלימים ביוטיוב שכללו גם את תמונות הרוצח של קנדי. המשטרה כבר ביקרה בביתו בעבר, כשבני משפחתו טענו שאיים לרצוח אותם, וכלום.
אמריקה נמצאת על סף טרלול אזרחי, ולא נראה שמישהו יודע איך לעצור אותו. כאילו התרגלו שם שאחת לכמה זמן, כמו שבישראל יש פיגועים, מישהו ייכנס לאיזה בית ספר ופשוט יירה בילדים. וזאת המדינה שמתיימרת להיות אמונה על הסדר העולמי הכללי. הי אמריקה, בואי נתחיל מזה שתמצאי קודם דרך להשתלט על האזרחים המטורפים שלך?
זהו לא הטרלול היחידי. בשנים האחרונות התפתחה שם תופעה מוזרה המכונה "סוואטינג". כל מיני גיימרים משועממים שמותחים זה את זה. באחד המקרים אדם שהפסיד במשחק מחשב הזעיק לכתובת של יריבו צוות ימ"מ של שבעים שוטרים, מלווים במסוקים ובניידות, בטענה שרצח את אמו ומתכנן לרצוח עוד אנשים. השוטרים שהגיעו התפלאו לגלות נער מבוהל בן 17 שלא מבין מה רוצים ממנו. תקריות כאלה קורות שם לעיתים קרובות ומבזבזות את זמנם של שירותי ההצלה והביטחון.
כמובן, עוד לא התחלנו לדבר על חטיפת ילדים לאור היום, ועל הקלות שבה פדופיל יכול לשרוד בארה"ב לאורך שנים ולהחביא מתבגרת בביתו. מדינה שבה הפרטיות היא קדושה, וכל אחד יכול לגור בבקתה המבודדת שלו בלי שאיש ידע על מעשיו, מה הפלא שהיא הופכת ליצרנית מספר אחת של פסיכופתים?
בכל פעם שמישהו משתעשע בפניי עם איזו פנטזיה להגשים את החלום האמריקני, אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי שנכון, קשה פה בארץ, יוקר המחיה עולה לי על העצבים, וגם הערסים עולים לי על העצבים, אבל לפחות אני חיה במדינה שבה הלב שלי לא נופל לברכיים אם לרגע איבדתי קשר עין עם הילדה שלי בגן השעשועים. לפחות אני חיה במדינה שבה גם הבריון האלים ביותר לא יעלה בדעתו פשוט להיכנס לבית הספר ולירות בילדים, ולא משנה כמה החיים התאכזרו אליו. לפחות אני חיה במדינה שבה שומר, נוקשה ככל שיהיה, לא יביט בי נרטבת בגשם זלעפות וזה לא יעשה לו כלום בלב.
rachelm@makorrishon.co.il
