קחו לדוגמה את המקרה של בובספוג. אחרי שנים של שמועות ורינונים הכריזה חברת ניקלודיאון שבובספוג הוא הומוסקסואל. אבל מהי בעצם המשמעות של הכרזה כזו? הרי על העובדות היבשות אין ויכוח: בובספוג הוא, ובכן, ספוג, וחברו הטוב הוא כוכב־ים, שהוא בעל חיים דו־מיני. כך שגם בלי להיכנס לפרטים אינטימיים, ברור לכול שלא מתקיימת ביניהם מערכת יחסים הומוסקסואלית במובן המקובל של המונח, ודאי לא במובן ההלכתי או החוקי שלו.
אז מה פשר הקביעה שמדובר בהומו, אם לא נחשף בפנינו שום מידע ממשי חדש? כך אפשר לשאול גם על ההצהרה של אידינה מנזל, המדובבת של אלזה, שהדמות שלה היא לסבית: באיזה מובן היא לסבית אם מערכות היחסים היחידות שלה לאורך הסרט כולו הן עם לטאה ואיש שלג?
בעבר הצהירה חברת ניקלודיאון בפירוש שבוב־ספוג הוא א־מיני. מה שברור מאליו. וגם אלזה, ודאי לפי הסרט השני שקצת מוציא אותה מן המסגרת האנושית הרגילה, הולכת ככל הנראה בכיוון הזה. אז מה קרה פתאום שהפך את שתי הדמויות הללו לחד־מיניות? נדמה כי שתי ההצהרות הללו, יותר משהן מלמדות אותנו על אלזה או על בובספוג, הן מלמדת אותנו על ההומוסקסואליות, או נכון יותר, על המקום החדש שלה בתרבות. הומוסקסואליות הפכה, בידיים מסוימות, מנטייה מינית לסמל שמייצג את כל מה שלא מוכן להיכנע לתכתיב המסורתי, ההטרוסקסואלי. זה שעל פיו המבנה הבסיסי של החברה הוא תאים משפחתיים העשויים איש ואישה וילדים שחיים יחד. ואל המלחמה במבנה ה"כובל" הזה, מתגייסים גם ספוג וכוכב־ים שחיו עד כה כידידים בשלווה נטולת מתחים.
נדמה כי שתי ההצהרות הללו, יותר משהן מלמדות אותנו על אלזה או על בובספוג, הן מלמדות אותנו על ההומוסקסואליות או, נכון יותר, על המקום החדש שלה בתרבות
זה פועל גם לכיוון ההפוך. כמו בסיפור עם ההצגה "הוגו", שמתארת כומר שהציל ילדים קטנים בשואה, ולאחר המלחמה הוא פוגש את הוריהם ומתיידד איתם. בדפי ההנחיה הנלווים להצגה, שהועלתה בכמה מוסדות חינוך, עודדו היוצרים את התלמידים להתבונן במערכת היחסים הייחודית הזו וללמוד ממנה על הלגיטימציה של מבנים משפחתיים שונים מזה המסורתי, שיש בו רק אבא ואמא וילדים ביולוגיים.
זהו ללא ספק מסר פרוגרסיבי, חתרני, אבל הוא לא קשור בשום אופן להומוסקסואליות. מה שלא מנע מהרב צבי קוסטינר, שהזכיר את ההצגה בנאום שעורר סערה תקשורתית, לספר שבסופה "הכומר והאבא מתחתנים", ומתוך כך להנחות את שומעיו לקרוא בכל מקום "הומואים הביתה". וכך היה זה הפעם הצד השמרני שנפל באותה שגיאה עצמה, של זיהוי אוטומטי של פריצת גבולות עם הומוסקסואליות.
שני הצדדים מרוויחים מן העניין. הצד הפרוגרסיבי, שמצליח לחבר את התיאוריות הרדיקליות עם כאבם של יחידים, לשאוב מכך חיזוק ולעורר הזדהות; והצד השמרני, שלא נדרש להתמודד עם האתגר האישי של בעל הנטייה החד־מינית כשהוא מחבר אותו לתנועות אידיאולוגיות עוינות. כולם מרוויחים מן העניין, מלבד כמובן האדם הפרטי, ההומוסקסואל, שלא תמיד רוצה להיכנס תחת הדגל הזה, ולא רואה לנכון לחלוק את האתגרים והדילמות שלו עם ספוג וכוכב־ים.
בשבועות האחרונים משודרת ב"כאן" הסדרה "ארון הקודש", על דרכי התמודדות שונות של להט"ב דתיים. מתוארות שם בחירות שעוררו את הערכתי, וגם כאלו שפחות הסכמתי איתן. אבל המכנה המשותף העיקרי, והחשוב ביותר, הוא המאמץ לנסות להפריד את הנושא הלהט"בי מן המכלול החילוני־פרוגרסיבי שאליו הוא הולך ונקשר. מי שניסחה את הדברים בצורה המדויקת ביותר הייתה צפרירה, אחת האמהות בסדרה, בדברים שאמרה לבנה, שיצא מן הארון. ובמקום להוסיף עוד מילים משלי, אחתום באלו שלה:
"אחד הדברים שאני הכי מתפללת עליהם, הכי הכי הכי בעולם, זה שתמשיך להיות קשור לקדוש ברוך הוא. שתרגיש שהוא אוהב אותך. אתה לא צריך לוותר על כלום. על כלום. חוץ ממה שאתה לא יכול. יש לך תחום אחד שבו אתה לא מסתדר עם התורה. לא מסתדר פשוט. אבל כל שאר התורה פתוחה לפניך. זה הבית שלך. אין אף אחד שיכול להגיד לך לא לבוא, כי זה לא שלהם בכלל. זה לא שלהם. התורה זה של ריבונו של עולם".
