דסי פפרמן

מרצה ומנחה סדנאות, כותבת, יוצרת ומטפלת רוחנית-רגשית

לא בלי בתי: דסי פפרמן מסכמת את המסע שלה בסדרה "עוד נפגש"

דסי פפרמן ליוותה את רותי בריכטא בסדרה "עוד נפגש". עם סיום העונה השנייה של התוכנית המצליחה פפרמן מסכמת את החוויה ומשתפת בתובנה אחת שממשיכה ללוות אותה מאז

"אל תעש תורתך קרדום לחפור בו". קרדום, הוא גרזן. כלומר, אל תשתמש בתורתך לטובה אישית כלשהי. הציטוט הזה מ"פרקי אבות" מלווה אותי מאז הצילומים לתוכנית "עוד ניפגש" שבה השתתפתי כשליחה של רותי אל הבת שלה חני, שעזבה את העולם החרדי.

המשפט הזה התחפר בי עמוק יותר ויותר כשפגשתי את שאר המשתתפים.

החרדיות הקיצונית לוקחת את מה שהיא תופסת כתורה ומשתמשת בה כבגרזן, כדי להסליל את כל מי שלתפיסתה אמור לצעוד באותה הדרך, באותן התנהגויות, באותה דרך חיים – אחת שאין בילתה.

חשוב מאד לזכור, שזה לא כל החרדים. ממש לא. אל תטעו לחשוב שכולם כאלה. מה שראינו בטלוויזיה לא מעיד על הכלל. תודה לאל.

אני שואלת את עצמי כל הזמן, מתי כל זה התחיל? מתי הוחלט ועל ידי מי שכשילד יוצא בשאלה צריך לשבת עליו שבעה, להתחרט שהוא נולד, לחפש אשמים ולנתק איתו את הקשר? זה הרי לא כתוב בשום מקום. אין הלכה כזאת.

התפיסה הקיצונית שבה מרגע שהילד נולד הוא חלק מקולקטיב שהוא אמור לשחק בו תפקידים ידועים מראש ואשר אין בו מקום לדעות, כישרונות, מחשבות או חלומות משל עצמו, קרמה עור וגידים ויש לה היום חיים משל עצמה.

וזה נוח. הגרזן עובד כל הזמן, סולל את הדרך ומנכש את כל מה שלא מתאים וכולם צועדים בה, בדרך הזו. ואם יש רק דרך אחת, הרי שכל מי שלא הולך בה, מסכן את עצמו ואף את שאר ההולכים בה. כך, נולד נרטיב. כך נולדו ביטויים בעלי שדה סמנטי שלילי ובלתי נתפס כגון; "ירד מהדרך", "איבד את הדרך", "יצא בשאלה", או "תינוק שנשבה". אלה הם הרווחים ביותר מביניהם.

כשרותי פגשה אותי בצילומים ל"עוד נפגש" היא תהתה לעצמה- "איך אישה כל כך מנותקת, תצליח להחזיר אליי את הבת שלי?". כלומר, היא ראתה את עצמה כפאסיבית בתהליך הזה. היא חשבה שהבת שלה היא זו שצריכה לחזור. היא חשבה שאני צריכה להיות לא מנותקת. לרגע לא עלה בדעתה שאולי היא צריכה לצאת לדרך חדשה, שאולי היא זו שטעתה בדרך.

והיא לא אשמה. מוריה, אמא של אבריימי, גם לא אשמה. גם בת שבע לא אשמה, ואבא של גל לא אשם. ככה זה כשהנרטיב הוא כל כך שלילי. זה זה חודר עמוק אל מתחת לעור, זה סוגר את הלב וזה שוטף את המוח. והדבר הזה הופך לקרדום. לגרזן שפוגעת ביוצאים בשאלה, כאילו זאת התורה. כאילו אלה ההלכות.

האם הקרדום הראשון נולד על ידי רותי, מוריה או בת שבע?

לא. הוא לא. הקרדום נולד לפני שהן נולדו ומי שאחזו בו היו ההורים שלהן והוריהם של הוריהם וכן הלאה. קל לנו כל כך לשכוח את זה. קל לנו כל כך פשוט לשפוט אותן, לכעוס עליהן, לראות אותן ולשאול "איזו מן אמא עושה דבר כזה?". אבל האמא הזאת לא המציאה את השיטה. היא קורבן שלה בדיוק באותה מידה. אם רוצים לנסות לחבר ולתקן, צריך להפריד את הקרדום מהתורה. התורה היא לא הבעיה, אלא הצורך בגרזן.

אם אנחנו צריכים גרזן כדי לחנך את הילדים שלנו, אנחנו עושים משהו לא נכון.

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.