כל המשפחות המאושרות (ט)

לקריאת הפרקים הקודמים:

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

פרק ו'

פרק ז'

פרק ח'

בניה, הבן של חגית, אחות של דניאל, התחתן ב'אצלך בעולם', גן אירועים בשרון, ולכן הם נסעו כולם. שמיל ומיכל, עידו ואסף. אסף הוא הלא ילד קטן ולכן אפשר פשוט לדחוס אותו לתוך חליפת בגדים קטנה, מעונבת, אבל עידו הוא סיפור אחר לגמרי. קודם לבש את החולצה, אחר כך ניסה להיכנס למכנסיים ולא הצליח, אחר כך עשה את הדבר היחיד שאפשר היה לעשות ואיבד את המכנסיים, אחר כך לכלך את החולצה. מי השאיר שוקולד על השיש? ממין התעלומות שלעולם לא יפתרו. מיכל חשדה בשמיל, שמיל חשד במיכל. כך או כך, החולצה הייתה מרוחה בשוקולד. הם איחרו. בהתחלה קצת. אחר כך יותר. היה שם רגע קטן שבו שמיל איבד את זה וצעק, תתאפס על עצמך כבר, הוא צעק על עידו. תתאפס על עצמך. אנחנו נאחר! ואמנם היה משהו אירוני בצעקה הזו, בחוסר האיפוס, אבל מיכל לא חייכה מהאירוניה.

שמיל ידע שהיא מתכווצת שם בלב. חושבת לעצמה, עם מי התחתנתי, אי אפשר לסמוך עליו, על האיש הזה. בכל זאת זה קרה. הוא ריחם על עידו, על הקלמזיות הזו, על העיכוב בהתפתחות, וידע שהוא צריך להיות האבא שהוא צריך להיות, ובכל זאת צעק. כאילו בעל כרחו.

ולכן מיכל שתקה כל הדרך. היא נהגה בשתיקה. שמיל ישב ליד וחיפש מה לעשות עם הידיים והרגליים שלו. הוא שלח אותם קדימה אבל הרגיש שזה לא יפה, שהיא נוהגת והוא מתרווח, ולכן התקפל, והניח את הידיים על הברכיים ואחר כך בצדדי המושב ואחר כך השעין יד אחת על מסעד היד שבדלת ויד שניה לפתה בכח את הצד השמאלי של המושב וכל הזמן הוא חשב, מעניין מה יהיה שם לשתות. איך אפשר יהיה לשתות שם.

זה קרא לו. הוא ידע שאסור, ובכל זאת זה קרא. שמיל שמע את הקריאה מרחוק, עשרות קילומטרים משם, הויסקי קרא לו 'שתה אותי', והוודקה אמרה 'גם אותי'. ככה שמע, והרגיש איך יש חוט דמיוני שנקשר בינו ובין המקום אליו הוא רוצה להגיע. ולרגע רצה לעזוב הכל וללכת משם, לא לשתות הערב, כאילו ידע שמשהו רע יקרה אם ישתה,
אבל לא הייתה לו ברירה. הוא רצה לחשוב על משהו אחר.

"איזה מוזר זה הסיפור עם רוני," הוא אמר.

זה היה שבועיים אחרי הפגישה ההיא בקפה של חדווה. בינתיים לא היה לזה איזה הסבר מדעי. הילדה ריחפה, אחר כך נחתה קצת, אחר כך המשיכה לרחף. הרופאים בהדסה אמרו שזה מקרה קיצוני ושכנראה צריך לפנות לפרופסורים לפיזיקה. הפרופסורים לפיזיקה אמרו שככל שהם יודעים, הסיפור הזה יחידני. ילדה מרחפת? זה נוגד את כל החוקים. הפרופסור ברששת, ראש המחלקה, ביקשה לחקור את רוני אבל דניאל ויפעת חשבו שזה מוגזם. הם אמרו 'לא' גם לתקשורת, וגם לפוליטיקאים, והחיים חזרו אט אט למסלולם.

"מה מוזר," אמרה מיכל.

"מוזר," אמר שמיל. "ילדה מרחפת. זה מוזר, לא?"

"כן," אמרה מיכל. אבל סירבה להמשיך לדון בנושא, כאילו היא יודעת משהו שהוא לא. זה עצבן אותו. היא התייחסה לזה באיזה שוויון נפש, כאילו זה הגיוני לה, מוכר מפעם. העולם כולו רצה לראיין את הילדה ששברה את כל חוקי הפיזיקה ורק מיכל שלו, היא – לא נאה לה להגיד מוזר. אבל הוא שתק, כי היא כבר ככה הייתה טעונה, והוא לא רצה להמשיך.

הם הגיעו לגן האירועים. מיכל הוציאה את העגלה והושיבה את אסף. שמיל נתן בינתיים יד לעידו, הם הלכו יד ביד לעבר האירוע. קודם כל שלום להורים, אחר כך לאחותו הבכורה, אחר כך לחתן, לכלה, ואחר כך – בצעד קליל, מתגנב, אגבי כמעט – לבר. אני אשתה רק מים, אמר לעצמו. ואחר כך אמר, רק סודה. סודה זה בסדר. ואם יש בסודה קצת ג'ין, מה יקרה? כלום לא יקרה. וכך התקדם לעבר הבר, צעד אחר צעד, ובכל צעד אמר לעצמו מגיע לי, הרבה זמן לא שתיתי, אני צריך את זה, זה לא הרבה, זה יהיה בסדר. כשהגיע לבר ביקש מהברמנית משהו לשתות. היא, בגדים שחורים, עניינית, שאלה 'מה לשתות?', ושמיל הנהן, כאילו זו תשובה. היא הכינה לו קוקטייל הבית, והוא לקח שלוק והרגיש את העקצוץ המוכר של הטקילה —

"איפה עידו?" שאלה מיכל. היא עמדה לידו. לא היה לו מושג מאיפה היא צצה.

"מה?" אמר שמיל בבלבול.

"עידו," היא אמרה. כבר כמעט צעקה. "איפה עידו?"

"הוא אצל חגית," אלתר שמיל בביטחון.

"חגית היא אמא של החתן," אמרה מיכל. "היא לא משגיחה עכשיו על ילדים קטנים. איפה עידו?"

החרדה התחילה לחלחל בלב של שמיל. איפה הילד שלו? הוא לא יודע. הוא התחיל לכעוס על עידו. מה זאת אומרת, לאן הוא הלך פתאום, הילד הזה. למה הוא לא כאן? הוא הניח את הכוס על הדלפק והתחיל לחפש. בקדחתנות. לא בשביל למצוא את הילד כמו כדי להראות למיכל שהוא עושה משהו.

"אני לא יודע," אמר שמיל. "היה היה ממש כאן –"

"אתה דפוק לגמרי," אמרה מיכל. "אתה דפוק לגמרי. האלכוהול הזה איבד לך את המוח. איפה הילד שלך? אתה לא יודע איפה הילד שלך?"

"בואי נמצא אותו קודם," הוא אמר. עכשיו באמת חשש. "אחר כך נריב".

הם התפרשו ברחבי גן האירועים. הוא חיפש מאחורי הצ'קים, הסתכל בבריכה שבכניסה, רץ הלוך ושוב מהחניה וחזרה לכניסה לגן ושוב לחניה, שאל את מקבלות הפנים שבכניסה אם הם ראו ילד בן חמש, גמלוני קצת, הן לא ראו. הוא חיפש שוב בבריכה, הפעם בפנים. הלב שלו פעם ופעם אבל עידו לא היה בבריכה. הוא חיפש בבופה, בין הדוכנים, מתחת לעצים, בתוך האולם הסגור שבפנים, רץ מסביב לחתן ולכלה ולהמולה שהתרחשה מסביב – כאילו הדבר החשוב כרגע הוא חתונה, ולא למצוא את עידו – אבל הוא לא מצא את עידו.

מיכל כן מצאה את עידו. הוא לא ממש הלך לאיבוד, אלא הלך ישר לבופה ובחר את המנה הכי חריפה ואז הלך להקיא אותה בשיחים. היא מצאה אותו מלוכלך, מלא בקיא, בוכה – כפסע מלהיכנס לבריכה. יכול היה להיכנס לבריכה, אלמלא קלטה אותו בזמן. ולכן היא לא בכתה בכי תמרורים בעוד פראמדיק מנשים את הילד אלא פשוט עמדה וצעקה על שמיל.

"יכולנו לאבד אותו," היא צעקה. "זה רק אתה והאלכוהול הדפוק שלך!"

הוא ניסה להתגונן, אבל מאי שם הופיעו גם אמא שלו ואורי, אחיו הקטן, וכל המשפחה, ומיכל פשוט אמרה להם ששמיל שותה. לשכרה, כלומר. לא רק בסופי שבוע. הוא משתכר. היא אמרה הכל למעט המילה 'אלכוהוליסט' כי יש גבול לכמה אפשר להוציא אדם מהארון, ובסוף התיישבה על ספה קטנה בכניסה לגן האירועים ואמרה די, אני לא יכולה יותר.

והמשפחה של שמיל, כמו שמשפחת לחיאני יודעת להיות לפעמים, הפכה להיות הדבר הכי כאוטי ביקום. אמא שלו אמרה שמיל, אתה שותה? במין זעזוע שכזה ששמור רק למי שגם אבא שלה שתה, ואורי אמר היי, קצת ערק בשבת לא הרג עדיין אף אחד, ואבא שלו אמר שמה שחשוב זה המשפחה, וחגית אמרה שהיא תשמח מאוד לנהל את הדיון הזה אבל אי אפשר לנהל את הדיון הזה בכניסה לגן האירועים באמצע החתונה של בניה, ועמיר, האיש שלה, הופיע משום מקום עם בקבוק ערק גדול וצהל 'מישהו פה רוצה לשתות קצת?', אבל בתוצאה הסופית, כך הרגיש שמיל, מיכל עשתה כאן מעשה שלא יעשה וחצתה את הקווים בין מה שאפשר להשאיר בתוך הזוגיות ובין מה שמותר להוציא החוצה, והוא כעס עליה ממש.

ולכן הוא עשה דווקא. ואולי הדווקא הזה לא היה מכוון אליה אלא אליו, אבל הוא שתה. הוא שתה בבר, ושתה מהבירה שהייתה על השולחנות, והרים כוסיות עם עמיר ועם אורי, ולאט לאט הרגיש איך האלכוהול מתפשט לו בוורידים, וכמה שמיכל כעסה עליו יותר ככה הוא שתה יותר, ורקד ושתה, שתה ורקד, עד שהשעה שתיים עשרה הגיעה והילדים כבר נמרחו לחלוטין על הכיסאות וצריך היה להפוך לדלעת ולחזור הביתה, אבל שמיל היה שיכור מדי בשביל לעשות את זה, ומיכל התחילה להרים את הילדים ולמשוך לאוטו אבל זה היה קשה לבד, מה גם שעידו התעורר והחליט שהוא רוצה לחזור למסיבה, והיא התחילה לבכות, לבכות, לבכות.

ושמיל הרגיש איך ליבו יוצא אליה והוא שלח יד שיכורה ללטף את הלחי שלה אבל היד השיכורה הסתבכה לה בשיער והיא אמרה די, תעזוב אותי כבר. וכיון שגם המחווה הרומנטית היחידה שהוא ניסה לשלוח התסבכה לה, התכדרר שמיל בפינת הספסל ולא ניסה עוד כלום, מיכל בכתה בצד אחד והוא ישב וריחם על עצמו בפינה האחרת, ריחם איך היא לא מכילה אותו ולא אוהבת אותו מספיק כך שתאהב אותו גם בשכרותו, וכך הלך והסתבך והלך והסתבך בתוך עצמו כמו פקעת של חוטים שקצה אחד שלה נמצא אצל מיכל וקצה אחד שלה נמצא אצלו, ולכן התחיל לבכות גם הוא ואמר אני מצטער, מיכל, אני מצטער.

ומיכל הסתכלה עליו ואמרה, מה אכפת לי שאתה מצטער. אני צריכה שלא תשתה. ככה היא אמרה. ואז הסתכלה עליו שוב, קצת יותר מקרוב, ואמרה שמיל, מה זה? ושמיל שאל 'מה, על מה אנחנו מדברים?' אבל הוא הרים את היד שעליה מיכל הצביעה, וראה שמתחת לעור רוחש איזה אור קטן, נוגה, כאילו הגוף שלו זורח בחשיכה שבכניסה לגן האירועים, והוא ידע שמשהו מוזר קורה אבל לא ידע מה לעשות עם המשהו המוזר הזה, ולכן רק משך בכתפיו ואמר 'כן, זה, זה זה', וביקש לעצום את עיניו וליפול אל השינה, ובדיוק אז החלו שני הילדים לבכות יחד, כמו פעמוני אזעקה מצלצלים.