שבעים אחוז מהזוגות בפרק ב', מתגרשים בסוף. זאת הסטטיסטיקה. ואנחנו, למודי הסטטיסטיקה והמלחמות, לא תמיד מתחתנים בפרק ב'. אל תשפטו אותנו. אנחנו יודעים מה זה להתגרש וגם אם לא יהיו לנו ילדים משותפים או רכוש משותף, לא תמיד בא לנו להכנס לזה.
זאת סטטיסטיקה שהוציאה את הרוח מהמפרשים לרבים כל כך מאיתנו. הוציאה, אבל נכנסנו לפרק ב' בכל זאת. כולנו יודעים לקרוא. כולנו מסתובבים באותם חוגים. אנחנו יודעים שאנחנו נכנסים לאותה סטטיסטיקה, אבל נכנסנו לזה בכל זאת.
נכנסנו לזה כי פרק ב' יכול להיות ריפוי כל כך גדול. בפרק ב' ניתנת לנו ההזדמנות לבחור מחדש הכל. אנחנו מקבלים הזדמנות לשאול את עצמנו מה חשוב לנו, לבנות את עצמנו מחדש, לקחת את הזמן כדי לחפש, להיות בררנים, לבחור ממקום נקי; כל כך הרבה דברים שפעמים רבות נמנעים מאיתנו בפרק הראשון שלנו.
אחד הדברים שגרושים רבים מספרים, זה שהם ידעו שהם עושים טעות עוד לפני החתונה. רבים מספרים שהתחתנו כי חשבו לעצמם שבן הזוג הזה הוא "הדבר הנכון" ביותר לעשות כרגע. חלק התחתנו כחלק מתוכנית הבריחה הגדולה שלהם. אני מספרת הרבה פעמים שכל כך הופתעתי שמישהו רוצה אותי, שאמרתי "כן" בלי לחשוב פעמים. רבים מצליחים להישאר יחד ולעשות את זה טוב, אבל רבים לא.
אנחנו נכנסים לפרק ב' כשאנחנו רוצים לאהוב ולהיות אהובים. משהו בנו רגוע ובוגר יותר. אנחנו מכירים את עצמנו טוב יותר ובוחרים מתוך שלווה שקצת מזכירה לי את הלידה של הילד האחרון שלנו; אנחנו נהנים מכל רגע, גם הרגעים הקשים, כי אנחנו יודעים שזהו. יש לנו יותר סבלנות, כי משהו בנו בשל ושלם יותר.
אם עשינו את "העבודה" ופתרנו את ה'אישיוז' שלנו עם עצמינו, פרק ב' טוב הוא כמו מים על נפש עייפה. ריפוי. החיבור הרגשי יותר עמוק. החיבור המיני יותר פשוט. החופש שלנו נשמר והבחירה שלנו היא יומיומית. האינדיבידואל שלנו ממשיך להתקיים כי כבר יודעים שאי אפשר בלעדיו. כל זה לא סותר את העובדה שהכל מורכב וקשוח ולפעמים יש פערים שאי אפשר לגשר עליהם וזה נגמר. מה זה לפעמים? לפעמים זה שבעים אחוז.
והלב נשבר.
הוא נשבר וכואב עוד הרבה יותר מאשר בפרק א'. בפרק א', כשמתגרשים, למרות הכאב הגדול והפחד והמאבקים, ישנה גם הקלה מסוימת, לפעמים משמעותית. הרי מגיעים לגירושין כשאי אפשר יותר. זה להיות או לחדול. כשפרק ב' מתפרק, אין את ההקלה. אין דאגה ופחד כי הסתדרנו היטב גם לבד.
מה שכואב זה ששני לבבות שהתחברו, מתרחקים זה מזה. התקווה מתנפצת אל הסלע. השלווה חומקת אל מתחת לעולם כולו. הכאב פותח מחדש את כל הפצעים וחושף את הצלקות, ואי אפשר לברוח ממנו. הייאוש זועק בכל המדבר היבש והחם. השפתיים סדוקות. ואין קיקיון לרפואה ואין נווה, ואין דקל ואין טיפת מים לשתות.
והנפש עייפה.
