פסח בפתח וזו הזדמנות נהדרת להתרברבות במנהגים ומסורות עתיקי יומין שאי אפשר איתם ובעיקר אי אפשר בלעדיהם. אני כמובן לא מדברת על ליל הסדר עצמו, כי אם על כל ההכנות אליו. הניקיונות, הבישולים, הניקיונות ושוב הניקיונות, שמתחדשים מדי שנה. בתור מי שמשתייכת למגזר שמתהדר לא מעט ברבגוניותו ומניפתו הרחבה במיוחד, ראיתי לנכון לקחת על עצמי את האחריות לומר את האמת ולהציג כמה תופעות ייחודיות שכל יישוב וקהילה בטוחים שרק אצלם זה קורה. הם כמובן צודקים לגמרי, אבל בכל פעם מחדש מופתעים, גאים ומאוכזבים גם יחד לגלות שיישובים סמוכים כרחוקים מתחקים אחרי מעשיהם ונראים בדיוק כמותם.
שוק קח־תן
אי שם במועדון היישוב הרב־תכליתי האקסקלוסיבי שלכם, מדי שנה בשנה במועד נקוב, יתרכזו שקיות זבל שחורות, סגולות, ירוקות, שקופות וכחולות עמוסות בגדים מכל הסוגים, משחקי קופסה עייפים, תמונות וכלי בית נטושים ושאר פיצ'יפקעס מזוהים ומזוהים פחות. הם הגיעו לשם בעידוד שתי נשים או נערות עם רוח יזמית קהילתית, שיחד העלו חזון אידיאליסטי: "הזבל שלך הוא האוצר שלי". וכך, אחרי מיון אינטנסיבי, אגרסיבי וחסר רחמים במיוחד, הן פותחות את המועדון ומכריזות לכל מאן דבעי על ערב מכירה קהילתי שכל אחת יכולה לצאת ממנו עם סחורת וינטג' ייחודית שתסגור לה את הפינה לחג.
למועדון יגיעו לרוב כל נשות היישוב, בעיקר אלו שהביאו את השקיות בעצמן, ויעבירו את הזמן בעיקר בחיפוש אחר מה שהן עצמן הביאו ובניסיון לשכנע את שאר הנוכחות לרכוש את השמאטע שלהן, כי "זה מה זה מתאים לך". האירוע ייגמר לאחר כמה ימים, כשמעט בנות מזל אכן לא יצטרכו לכתת רגליהן לקניון, והשאר – באכזבה גלויה – ינסו את מזלן בשוק קח־תן ביישוב הסמוך.
חבר מביא חבר
איזו תקופה נפלאה זו לארח בה חברים וחברות של הילדים. להכין שתי חבילות פסטה, ולוודא שגם החברים לא פוסחים על ארוחת אחר הצהריים החדשה שייסדנו כדי לחסל את החמץ שבבית. להודיע לחברים שמי שנמצא כאן הוא חלק ממערך העבודה, לדחוף להם סמרטוט ותרסיס לניקוי חלונות, וכמובן לפקח עליהם בעין קשוחה ובקריאות עידוד בנוסח "איזה כיף שבאתם", תוך הגשת שוחד בדמות קרקרים ודג מלוח שנמצאו במזווה וחבל לזרוק.
למסירה
הדוא"ל היישובי או קבוצת הוואטסאפ של השכונה חוגגים בימים האלו כאילו הם גלי הכנרת הגואה בימיה המלאים והעליזים. "מוסרת חצי חבילת קוסקוס", "למסירה שלושה שקדי מרק של אוסם", "מי רוצה ביסקוויטים חומים כמעט טריים ועוגיות חיוכים שליקקו את הפנים שלהם?". לעיתים יתקבלו גם אוצרות של ממש בדמות חבילת קמח מצות מהשנה שעברה או שקית קציצות דגים ללא גלוטן. תמיד תהיה גם מי שתמסור שלישיית קופסאות שימורים של מלפפון חמוץ, שסתם לא בא לה עליהם.
ההפתעה הגמורה היא שלרוב אכן יימצא לקוח למוצרים, שכן, כידוע, הבהלה לפחמימות היא המצדיקה את קיומנו בעולם.
הנוער העובד (עלינו בעיניים)
לפני כמה שנים, בעודי מחפשת אחר תחנת דלק שאפשר לנקות בה כלי רכב במצב ריקבון מתקדם, התקבלה הודעה באחת הקבוצות ובה נכתב שבנה של אחת השכנות פתח עסק קטן לניקוי מכוניות. לפי החישוב שלי עלם החמודות הפעלתן טרם התחייב במצוות. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא ישב בחוסר מעש מופגן עם הטלפון בספסל מול המזכירות. האם ייתכן שהנער אכן יצליח להתמודד עם הרכב שלי, על כל המסטיקים הדבוקים ופירורי הביסלי הנסתרים? האם כדאי לי להקריב על מזבח האידיאולוגיה ויחסי השכנות את העולם הבא הכשר לפסח שלי? לבסוף, לאחר לבטים, החלטתי לסמוך על האינסטינקטים שלי ולהפנות את המכונית למכון מוסמך לענייני לכלוך על סטרואידים. לעלם החמודות אמצא איך לפרגן בדרך אחרת.
למען האמת והצדק: הנער האמביציוזי שפתח מכון ניקוי לפסח בחצר בית הוריו נצפה כמה שבועות לאחר מכן עם טלפון חדש, ג'ינס בוהקים וטרקטורון משודרג, כך שיש סיכוי לא מבוטל שאת הקופה שלו הוא הצליח לעשות גם בלעדיי.
ניפגש בפיצה
תמיד יהיו מתנשאים שיתבוננו על כולנו מלמעלה ויכריזו ש"השנה החלטנו לגוון, ונכין לזניה". אבל בינינו, כתבתי את המילה פיצה והנה כולכם, בשבת קודש, עצרתם את הנשימה לרגע ותהיתם אם לא שכחתם להזמין מקום בפיצרייה היישובית שכולם פוקדים בערב בדיקת חמץ. אז הנה אני כאן להרגיע אתכם: יש עוד חמישה ימים. אל תהיו שאננים, אל תחכו לדקה האחרונה, אבל אפשר בהחלט להתאפק עד מוצ"ש.
ואחרי שהסתבכתי עם המגזר כולו בכך שחשפתי את מערומיו, נשארה למישהו פיצה גם בשבילי?
