ג'ורג' בוש האב סירב לדבר בנאומיו על עצמו, אפילו בזמן שהתמודד על נשיאות ארצות־הברית. אנשי צוותו התחננו אליו שידבר קצת יותר בגוף ראשון אגוצנטרי, כאילו היה מרכז היקום, כמנהגם של פוליטיקאים בעידן הזה. פעם אחת נכנע להם בוש, ולמחרת קיבל טלפון נוזף מאמו. "ג'ורג'", נזפה בו האם הקשישה, "שוב דיברת על עצמך". בוש לא חזר על הטעות הזו, ובכל זאת נבחר לנשיא.
הסופר האמריקני דיוויד ברוקס סיפר שפעם שמע, תוך כדי נהיגה, שידור חוזר של תוכנית רדיו מיוחדת שהוקלטה בפני חיילים: חגיגה לכבוד הניצחון במלחמת העולם השנייה. המנחה היה בינג קרוסבי, מהזמרים המצליחים של התקופה. "נראה שזהו זה", פתח קרוסבי, "מה יש לומר? תודה לא־ל שזה נגמר". אחרי שהשמיע שיר דתי של תודה לא־לוהים, הוסיף המנחה: "אנחנו חשים עכשיו בעיקר ענווה". על המסר הזה חזרו כל המשתתפים, ביניהם גדולי הסלבריטיז של העידן ההוא. "אנחנו אסירי תודה יותר מאשר גאים", אמר השחקן ברג'ס מרדית'.
ברוקס הגיע לביתו, ונשאר במכוניתו עד שנגמרה התוכנית. ואז נכנס הביתה, אחוז במחשבות, והדליק את הטלוויזיה כדי לצפות במשחק פוטבול. בדקה הראשונה של צפייתו, שחקן הגנה הצליח לבלום את יריבו אחרי שני יארד במהלך פוטבול שגרתי. השחקן המגן חיכה שהמצלמות יתמקדו בו ואז ביצע ריקוד ניצחון ראוותני. "פתאום שמתי לב", סיפר ברוקס, "שמהלך פוטבול זוטר מצדיק היום יותר התרברבות ממה שהצדיק בעיני אבותינו הניצחון במלחמת העולם השנייה".
ילדינו נוהגים היום להדפיס חולצות שמתעדות כל שלב בחיי השבט והכיתה: השבּעה, הכתרה, טיול, ארוחת צהריים, טקס חלוקת חולצות. האמת היא שהמנהג הזה חינני בעיניי. מה שאני פחות מחבב הוא ההתרברבות הקיצונית שבדרך כלל מתועדת בחולצות הללו. "הרא"ה התותחים" או "ז'3 האלופים" זה כבר המינימום שבמינימום; חולצה ראויה לשמה תצהיר על נושאיה כפאר היקום, כובשי הכוכבים, תכלית הבריאה – וכל זה עוד לפני שהתחילו להתגלח.
הניסיון להגדיל את ההישגים על ידי עידוד הביטחון העצמי כמוהו כניסיון לרזות על ידי הצרת המכנסיים; הסדר צריך להיות הפוך
בשנות השמונים התגלתה בארצות הברית ירידה עקבית בהישגי התלמידים. כמענה להידרדרות הזו טענו כמה מומחים שחייבים להעלות את הביטחון העצמי של הילדים. ב־1986 נחקק בקליפורניה "חוק הביטחון העצמי", שהקים כוח משימה ממשלתי רשמי לקידום הביטחון העצמי של תלמידי המדינה. במשך כעשור או שניים זכתה התנועה החינוכית הפרוגרסיבית הזו לפופולריות עצומה. היא דעכה רק כאשר מחקרים גילו שאין שום קשר סיבתי מוכח בין ביטחון עצמי לבין הישגים בבית הספר. קל לטעות בזה, כי בעלי ביטחון עצמי נוטים להגזים בתיאור הישגיהם, ומשום שקיים קשר סיבתי הפוך: מי שמצליח יותר גם בטוח יותר בעצמו. אך הניסיון להגדיל את ההישגים על ידי עידוד הביטחון העצמי כמוהו כניסיון לרזות על ידי הצרת המכנסיים; הסדר צריך להיות הפוך.
נדמה לי שגם חסידי הביטחון העצמי יסכימו שבחברה הישראלית אין צורך להשקיע דווקא בתחום המסוים הזה. מבחנים בינלאומיים מגלים שההישגים של תלמידי ישראל נמוכים מאוד, מלבד בתחום אחד: בביטחון עצמי אנחנו המובילים בעולם. לנוכח הנתונים, קשה להבין על מה מבוסס הביטחון העצמי הזה. אני נזכר בסיפור על התלמיד שקיבל תעודה מלאה בציונים שליליים, והגיש אותה לאביו. האב שתק לנוכח רשימת הבלתי־מספיקים, ודווקא כשהגיע לציון "מצוין" במוזיקה הרים את ידו וסטר לילד. הבן אחז בלחי הדואבת ושאל למה דווקא על המצוין הזה הוא חטף. האב השיב לו: "אחרי ציונים כאלו – איך אתה עוד מעז לשיר?"
יש אנשים הסובלים מדימוי עצמי נמוך מאוד, ובאמת חשים צורך בחיזוק לביטחונם. אדם צריך לדעת שקיומו מוצדק ושהוא אהוב בעיני ה'. ר' צדוק מלובלין ניסח זאת נפלא: "כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך, כך צריך אחר כך להאמין בעצמו, רוצה לומר: שיש להשם עסק עמו, ושאינו כחיות השדה, שלאחר מיתתם נאבדו ואינם". אך לצד זאת הזהירו חכמינו מאוד ממידת הגאווה, ואף קבעו: "אל תאמן בעצמך עד יום מותך". אין כאן סתירה, אלא הבחנה בין אמון בסיסי של האדם בקיומו המוצדק, לבין יוהרה שחצנית בנוגע לכישוריו. אני רצוי בעיני ה', אבל לא משום שאני חכם במיוחד, יפה במיוחד או אמיץ במידה יוצאת דופן. אני לא תותח ולא שפיץ, לא אדיר ולא כביר. אני עובד קשה כדי להשתפר, ובינתיים אני מאמין שה' אוהב אותי גם בעודי בינוני.
