לאורך שלושת הכרכים האחרונים של סדרת ספרי הארי פוטר מתנהל ויכוח אינטנסיבי בין הארי לבין חבריו. העניין הוא כזה: במהלך הספר החמישי התברר להארי שהוא מסוגל לצלול לפעמים אל מוחו ומחשבותיו של הלורד וולדמורט. ובשעה שהארי עצמו קצת נהנה מהעניין, דמבלדור מזהיר אותו שוב ושוב מפני הסכנה שבדבר, ושולח אותו לעבור קורס מיוחד בהלטת הכרה על מנת לקטוע את הקשר בין המוחות. קורס שהארי נכשל בו שוב ושוב, גם משום שבאופן כללי הוא קוסם די בינוני, אבל בעיקר כי הוא לא מספיק רוצה להצליח. באופן לא מודע, הקשר הזה מאוד חשוב לו. ואכן, בסופו של דבר היכולת הזו של הארי חילצה את החבורה מכמה מצבי ביש לאור הפרקים האחרונים של היצירה, ובלעדיה כל הסיפור היה נגמר רע מאוד.
רולינג עושה את זה קצת גס, חייבים להודות. הדבקה של פערים בעלילה באמצעות מבט ישיר אל מוחו של היריב היא פתרון קל מדי. מי ששכלל את הרעיון הזה לכדי אמנות ובנה סביבו סדרת ספרים שלמה הוא אורסון סקוט קארד, מחבר "המשחק של אנדר". אנדר וויגין, הגיבור הראשי של סקוט קארד, הוא לא סתם ילד חכם. ילדים חכמים יש למכביר בבית הספר ללחימה. הכוח הייחודי של אנדר הוא היכולת לחשוב את מחשבותיו של האויב, להתבונן לעומק בכל תנועה שלו, עד שהוא יכול לנבא כמעט בוודאות את הצעד הבא שיעשה. הטרגדיה, מסביר אנדר בדמעות כשהוא מתפרק בזרועותיה של ולנטיין אחותו, היא שברגע שבו הוא מבין את האויב לעומק הוא כבר לא מסוגל מבחינה נפשית להשמיד אותו. וזה בדיוק הרגע שבו הוא נאלץ שוב ושוב להנחית את המכה הניצחת, שוב ושוב לרצוח את מי שזה עתה התחיל להזדהות איתו.
זה מלכוד אמיתי, לא רק בספרות הפנטזיה והמדע הבדיוני. אי אפשר להתמודד עם יריב באופן עמוק בלי להבין אותו עד הסוף. אחרת לעולם לא תצליח לעקור את הבעיה משורשה. אבל אתה לא יכול להבין אדם או תופעה עד הסוף, בלי שתיווצר אצלך גם איזושהי הזדהות. כי הבנה אמיתית פירושה גם הזדהות.
אי אפשר להתמודד עם יריב באופן עמוק בלי להבין אותו עד הסוף. אחרת לעולם לא תצליח לעקור את הבעיה משורשה
כך למדתי ממורי הרב מרדכי שטרנברג, כשישבתי בשיעורים שלו בישיבת הר המור בזמן קיץ של שיעור ב'. הרבה מאהבת התורה שלי אני חייב לאותם חודשים בבניין הישן של הישיבה בשכונת בית וגן, שם שש חבילות ופלים נחשבו לארוחת בוקר לגיטימית לעשרות בחורים רעבים לדבר ה'.
להבין את שיטת אביי, היה שב ומסביר הרב שטרנברג, זה לא להבין את מה שאביי אמר. לא מספיק גם להבין למה אביי אמר את מה שהוא אמר. להבין את שיטת אביי באמת זה להבין למה אין שום אפשרות לומר אחרת. כי אביי לא ישב רגל על רגל ואמר לעצמו "אולי נגיד שזה אסור, יכול להיות שזה אסור". אביי שמע את רבא אומר מותר, וכל ישותו נזעקה. איך יכול להיות שזה מותר?! זה חייב להיות אסור! רק כשנזדהה עם הזעקה של אביי, נוכל לחשוב בכלל שאנחנו מבינים אותו. ורק ברגע הזה של ההזדהות, משהו אצלנו ישתנה.
הבעיה היא שזה נכון לא רק לגבי אביי, אלא גם ביחס לרשות הפלסטינית או לתרבות הפוסטמודרנית או לנצרות ולתנועה הרפורמית. ניצחון חייב יהיה לעבור דרך הבנה, וזו בתורה תוביל להזדהות. כמו התמודדות עם נגיף קטלני שתצלח רק אם נהיה מוכנים לספוג אל גופנו משהו מתכונותיו.
כך יקרה תמיד. לא נוכל להשיב לשאלות של כפירה בלי שלרגע הן ייגעו בשורש הנשמה ויעוררו אמונה עמוקה עוד יותר. לא נפנים את ערכם של דברי תורה אלא אם ניכשל בהם תחילה. פרודו יספוג משהו מן הרוע הצפון בטבעת קודם שיוכל להשליך אותה להר הגזרה. ויעקב ינצח את המלאך רק אחרי שיגיעו לקרבה כזו שתאפשר לו לשרוט שריטה עמוקה בכף ירכו.
