לקריאת הפרקים הקודמים:
הרבה לפני שיפעת פתחה את הדלת וגילתה שדניאל שיכור ושרוני ציירה על הספה, הרגישה יפעת שמשהו בינה ובין דניאל קצת, איך להגיד, לא עובד הכי טוב. לא שזה ממש היה גרוע, חס ושלום, והיו רגעים שזה היה אפילו לא רע, וביום שישי אחד כשישבה עם דניאל בחצר הקטנה של חמד, המאפייה המקומית, ובדיוק הייתה עליה שמש לא חמה מדי ולא היה קר, והקפה היה בדיוק והקרואסון היה מושלם ואפילו הייתה לה ריבת שזיפים בצד, כמו שהיא אוהבת, הרגישה יפעת שהיא אפילו קצת מאוהבת בדניאל, אבל רוב הזמן היא לא הרגישה ככה.
רוב הזמן היא הרגישה שהיא בסדר עם זה שהוא האיש שלה. כלומר היא לא מודה על זה כל יום לאלוקים וגם לא מצטערת על זה יותר מדי, ובסך הכל הם היו הורים לרוני בת החמש ולאוריה בן השמונה חודשים ככה שהיו הרבה דברים אחרים לעשות שהם לא לדבר על הזוגיות שלהם, היה צריך לשאוב חלב והיה צריך לדאוג שיהיו מספיק חיתולים ושיהיה אוכל והכביסות הרי לא קורות מעצמן ועוד לא דיברנו על העבודה ועל זה שאוריה צורח לפעמים כל הלילה וכנראה שיש לו איזו בעיה במערכת העיכול אבל היא לא מצליחה להתאפס ולדאוג לזה, והזוגיות נדחקה ככה לאיזה מקום שמונה ברשימה.
אבל לפעמים, לפעמים היא הייתה מוטרדת מזה שדניאל והיא לא באמת בעניין אחד של השני, לא בשיחות ושיתוף ולא בעניינים שהשתיקה יפה להם, והיא ניסתה לדבר על זה עם דניאל, אבל דניאל אמר שככה זה החיים כשיש ילדים, שכשהם מגיעים תשומת הלב הולכת אליהם וכשהם הולכים תשומת הלב חוזרת לזוגיות, וכשחשבה על זה הרגישה יפעת שהיא לא רוצה לוותר על השנים היפות שלה ועל הזוגיות שלה רק בגלל שיש ילדים, אבל ילדים היו טיעון מאוד מוצק וגם צורח למדי, ולא היה לה פתרון.
וכך היה שערב אחד, בסביבות שש וחצי בערב, היא חזרה מהעבודה והייתה עייפה ורעבה ועצבנית, וקיוותה שדניאל, שהיה אחראי על רוני ואוריה במהלך היום הזה, הכין ארוחת ערב טעימה גם בשבילה, ושהוא זכר להכניס מכונה ולהפעיל מכונה, ושבאופן כללי היא תוכל להרשות לעצמה להתיישב לרגע על הכורסה ולהיאנח ולגלול בפלאפון ולראות סטנדאפיסטית מקומית צועקת עליה 'סתמוווו' ולהגיד 'וואי, איך נכון', בזמן שהבית חג ומתפקד ומקלחות נעשות סביבה. אבל במקום זה היא נכנסה, ודניאל ישב על הרצפה עם ראש שמוט, ורוני קשקשה על כל הריפוד של הספה החדשה עם טוש ארטליין שהיא מצאה אלוהים יודע איפה, ואוריה היה בחדר שלהם צורח צורח צורח, ואם לשפוט לפי חוש הריח, לא החליפו לו כל אחר הצהריים.
בהתחלה חשבה שקרה משהו, והלב שלה נשמט ממקומו וצנח, והיא זרקה את התיק על הרצפה ולא התייחסה לרעש של משהו נסדק או נשבר, ורצה לדניאל ואמרה 'דנילו, דניאלי, הכל בסדר?' ודניאל, האדיוט הזה, פקח את העיניים ואמר מה, מה, בהבל פה של אלכוהול, כאילו הדבר הנכון לעשות כשאתה אחראי על שני ילדים הוא לשתות ויסקי – היא ידעה שזה ויסקי כי הוא בעצמו, כמו הגאון שהוא, הלך לקנות ויסקי 'כי בית יהודי צריך ויסקי', ומדי פעם הרהר שאולי הוא צריך להתחיל לשתות קצת בסופי ימים קשים במיוחד. והיא ניערה אותו בכח, וכשהוא הראה שוב סימני רפיון היא התחילה לצעוק עליו.
"אתה דפוק?" היא צעקה, "מה אתה שותה כשיש לך ילד בן שמונה חודשים בבית?"
"אבל לא שתיתי," אמר הוא.
"אתה מסריח מאלכוהול," היא צעקה. "מס-רי-אח!" למרות שזה לא היה באמת סירחון, רק איזה ריח שכזה, הבל פה, כמו שנשאר לאנשים בבוקר שאחרי פורים ולפני שהם מצחצחים שיניים.
"אני בסך הכל עייף מאוד," אמר הוא. "לא ישנתי, באמת שלא, רק, את יודעת, התיישבתי פה להשגיח על רוני".
"רוני הרסה את הספה!" אמרה יפעת.
רוני, שהסתכלה על כל הסיפור מהצד בעיניים פעורות, התחילה לבכות. "רוני לא הרסה את הספה!" היא בכתה.
"לא, לא הרסה," אמרה יפעת, "אבל מאיפה היה לך טוש? איך קשקשת על כל הספה? דניאל, מה לעזאזל קרה כאן?"
החלק הכי מבאס היה שלא היה לו שום תירוץ טוב, שום 'שתיתי לזכר הקדושים', כלום, הוא סתם תיאר את השתלשלות העניינים איך הלך לגינה ופגש שם את שמיל ושתה איתו קפה והכל היה נראה שגרתי, ולא היה ויסקי בכל הסיפור שלו ככה שאי אפשר היה להאמין לו, כי מה לעשות, הוא עדיין הסריח מאלכוהול, ולכן לא היה לה כח להתווכח איתו בכלל. היא אמרה 'טוב, טוב' והלכה לחתוך עגבניות ומלפפונים ולהעמיס קוטג' על פרוסת לחם פרוס ולהוסיף שני זיתים ולהגיד לרוני 'זה מה שיש' בפעם המאתיים, ואחר כך היא הניקה את אוריה ועשתה לרוני מקלחת והשכיבה אותה לישון וסידרה את החדר והעבירה מגבון אלכוהול על הספה והתעצבנה על האיש שלה, שמילא אם היה משקיע בילדים ולכן לא היה לו כח אליה אבל שניהם ביחד זה באמת באמת מוגזם.
ואחרי שהכל נרגע והבית חזר לאיזו שלווה מנומנמת של שמונה וחצי בערב, רוני קראה לה מהחדר שלה ואמרה לה 'אמא, אמא', ויפעת באה, למרות שהיא בכלל רצתה להיות באותו הזמן בחדר צופה בסדרות בפלאפון שלה, אבל היא בכל זאת באה ורוני ביקשה חיבוק ואמרה 'נכון שאת ואבא אוהבים? נכון שרבתם אבל אתם אוהבים?' ויפעת אמרה 'כן, רוני שלי, בטח שאנחנו אוהבים', וחיבקה אותה חזק, אבל בעצמה לא הייתה בטוחה בזה עד הסוף.
