יש איזה שיר טיפשי ומציק שנדבק לי למוח כבר תקופה ארוכה. אני לא מכירה את מילותיו, אבל שומעת אותו לא מעט ונתקלת בו הרבה. מהבנות שלי הבנתי שהוא הפך ללהיט רשת בגלל איזה אתגר טיקטוק שנוער בכל העולם שותף בו.
אפשר להתווכח על טיב האתגרים האלו, התועלת לעומת הנזק שלהם. אבל אני דווקא רוצה להצביע על נקודה אחרת. בעבר היינו רגילים לחשוב שלהיט הופך לרגע מכונן בחיינו כי הוא טוב, מרגש, נוגע לנו בלב, ומרטיט רבים במילותיו או בעיבוד המוזיקלי שלו. אבל יש פרמטר נוסף שהופך להיט לכזה, והוא אולי החשוב יותר: חיי המדף שלו.
שיר טוב יהפוך למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו אם הוא יישאר די זמן בראש מצעדי הפזמונים, גם אם המילים שלו טיפשיות והלחן ביזארי. כמו מנה מיתולוגית במסעדה, התהילה שהוא יזכה לה תלויה ביציבות שלו בתודעה שלנו, גם אם הוא לא הכי גאוני או ממש לא נוגע ללב.
העולם מתחיל להסתגל לרעיון הזה, ומוכן לקבל אותו ולהתנהל לפיו יותר ויותר, כמעט בכל מישור. מותגים מתפרסמים לא תמיד באופן חיובי, אלא פשוט דרך שהייה נצחית בתודעה. רעיונות הזויים מוזכרים שוב ושוב, עד שבסופו של דבר הם איכשהו תופסים.
אבל יש כמה מקומות שטרם הפנימו את המסר הזה, ואחד מהם הוא קהל הימין. המחנה הלאומי, למוד אכזבות, בגידות וכישלונות, לא מצליח להתקבע בתודעה באף ערוץ כמעט, וקל מאוד להתעלם ממנו. אפילו כשהוא מצליח להביא בשיא הקור קרוב לעשרים אלף איש לחומש או לכל הפגנה אחרת.
איך זה קורה? למה אף אחד לא מתייחס אלינו ואיך למען השם אנחנו לא מצליחים ליצור מספיק באזז בהיותנו מי שאנחנו? אני מסרבת להמשיך להחזיק בטענה הקורבנית המפילה את האשמה על "השמאל ששולט בתקשורת". זה אולי נכון, אבל שני צדדים למטבע וגם לימין יש השפעה על השקט המתועש הזה בזמן שהאדמה רועדת. הגיע הזמן לערוך בדק בית ולענות לשאלות האלה בתשובה מעשית כדי שנוכל להתחיל לעבוד ולשנות את המצב.
יוחזרו הפגנות מוצ"ש
אם אני מתעמקת בסוגיה, אני מגיעה למסקנה שהתשובה מתחלקת לשניים.
מצד אחד, חוסר היציבות של ההפגנות או המחאות היוצאות מבית הימין. כדי לקבע משהו בתודעה חייבת להיות לו יציבות, אבל בתור מחנה שבע הפגנות ואולי גם שאנן משנים ארוכות בשלטון, די קשה להוציא אותנו מהבית. גם בזמנים שהשלטון לא הסב לנו נחת וגם כשרצינו לגעת בסוגיות לאומיות עמוקות, היה קשה למדי לסחוף אותנו, והיה צריך לגייס סיפור קורע לב שלמענו שווה לנו להתאמץ ולצאת להפגין.
נכון, הצלחנו באירוע בודד בחומש לגרום לאלפי אנשים לצאת מביתם. הנאומים קורעי הלב צרבו בלבבות כולנו והותירו אותנו המומים וחסרי מילים. מדהים.
לא מספיק.
כדי שאירועים כאלה יהפכו למכוננים באמת דרושים עוד ועוד ועוד מהם, בקצב קבוע ובמספר אנשים עולה, במקום מרכזי עם מסרים אייקוניים בולטים.
בימי המחאה בגוש קטיף סיפר לי חבר שלא פעם באו חברי היישובים החילוניים וביקשו לקיים מחאות בשבת בחוף הים עם מסיבת ריקודים, ונדחו בידי הפעילים. התוצאות ידועות לכולם
ואני אומרת, חורף עכשיו, אלפי בני נוער “משלנו" מחפשים לאן לצאת ועם מי לשבת במוצאי שבת. בנעוריי, ההפגנות היו מרכז הפעילות שלנו. הגיע הזמן למתג מחדש את ההפגנות בתור האירוע החם של מוצ"ש.
הנקודה השנייה ואולי החשובה ביותר היא חוסר האחידות שיש לנו זה עם זה.
המחנה שבימי אוסלו כבר הוכיח את כישלונו בהכלת כל גווניו מסרב ללמוד מטעויות העבר. מסרב להכיר בכך שחוסר שביעות הרצון שלי מהשלטון ומהתנהלותו לא תמיד מתכתב במדויק עם חוסר שביעות הרצון של אחרים – אבל זה לא בהכרח אומר שלא נצליח לשלב ידיים. למצוא מכנה משותף שיכניס את כולנו תחת שלט ססגוני אחד.
מסופר על סיימון וגרפונקל האגדיים שהיו עולים כל אחד מכיוון אחר על הבמה כדי להופיע, יורדים בסיום ההופעה מפוצלים וממשיכים לדרכם, כי הם לא דיברו זה עם זה במשך רוב הקריירה. ובכל זאת, הקריירה שלהם אלמותית. אז מה אם הם לא דיברו? למי בכלל אכפת?
האם הימין המאוכזב והמעוניין בשינוי לא יכול לשבת בכפיפה אחת עם הימין המאוכזב והמעוניין בריפוי? האם חובה להתנער מכל הפגנה נגד השלטון שנעשית בסגנון קצת שונה מההפגנה שלי?
אם נמשיך להתבונן על מחאות לגיטימיות כאלה ואחרות ולומר "זו לא ההפגנה שלי", ובמקביל ננסה להוריד כמה מפגינים לצמתים אחרים, לא נשיג את זה ולא את זה.
בימי המחאה בגוש קטיף סיפר לי חבר שלא פעם באו חברי היישובים החילוניים וביקשו לקיים מחאות בשבת בחוף הים עם מסיבת ריקודים, ונדחו בידי הפעילים. התוצאות ידועות לכולם.
הגיע הזמן שהימין, שהתרגל להתאחד סביב מנהיג (בין בניסיון ללחוץ עליו ובין בתמיכה מוחלטת בו) יתחיל להבין שאין לנו למה לצפות מההנהגה הנוכחית, והדרך היחידה להציל את ערכינו ועקרונותינו היא פשוט למחות. לצאת לרחובות, לצעוק ולדפוק על שולחנות, להפגין בכל דרך. בכל זמן. עם כל מי שמוכן לבוא, באופן עקבי.
לא כולם חייבים לאהוב, אבל אסור שזה יעבור בשקט.
