לכל אחת יש את הבחור המושלם שלה. היא כנראה מכירה אותו מאיפשהו, אולי למדה איתו באוניברסיטה, אולי היה מדריך של אחותה בבני עקיבא או הבן הבחור והחתיך של המחנכת מכיתה ט'. הוא לא חייב להיות חתיך אבל יש לו מלא חן, הוא לומד או עוסק במשהו שהוא אוהב והיא חושבת שהוא משמעותי. יש לו את החברים הנכונים או את המשפחה הנכונה וחוש הומור מהסוג שהיא אוהבת. אנחנו מטפחות אליו בשקט חיבה וקשר ביננו לבין עצמנו. מדמיינות את הבית החמוד שלנו ואיך הוא יסתכל עלינו כשנתגלה לפניו בכיסא כלה. זה נחמד, זה שעשוע דמיוני ולא מאוד מזיק שבדרך כלל לא קורה איתו הרבה. לעיתים קרובות התהליך העמוק יהיה לשחרר את הפנטזיה עליו ולהתחיל להסתכל על מה שבאמת יכול לקרות, על מה שאנחנו צריכות ולא רק מה שאנחנו רוצות.
אצלי זה קצת אחרת. לי היה את הבחור הלא מושלם, הלא נכון. פגשתי את יובל כשהייתי בת עשרים ושתיים. אפילו רק זה מספר המון, יותר מעשור אחרי הוא עדיין מוצא את דרכו למחשבותיי. הוא היה שותף של חבר של שותפה שלי ובא איתו אלינו פעם כשהם היו צריכים משהו לדירה. שותפה שלי והשותף של יובל נכנסו להסתודד בחדר והשאירו את יובל עומד במבוכה בסלון כשאני במחשב שלי כותבת איזה עבודה. שאלתי אותו אם הוא רוצה לשבת, או משהו לשתות והוא ענה לי שלא. הוא עמד כמו גולם, נבוך ולא מתקשר. העיניים הירוקות שלו התחבאו מאחורי זגוגיות משקפיים מלוכלכות, הזיפים על הלחיים שלו זרקו צל עמום ומלוכלך על עור הפנים הלבן שלו.
אחר כך כשכבר היינו חברים הוא נזכר במפגש הזה בכאב של מבוכה עמוקה. אבל בסוף, הקשר ארוך השנים שלנו היה זה, שני זרים בחדר מנסים להתגבר על המבוכה שקשורה בעיקר לזה שבלי שום סיבה טובה הם שייכים זה לזה.
היינו חברים רחוקים לתקופות, חברים טובים לתקופות, זוג לרגע קצר מאוד. כל הזמן הזה ידעתי שהוא לא הבחור המושלם שלי. הוא הכי לא מושלם שאפשר להיות. ובכל זאת הלב שלי סיפר לי שאני שייכת לו. עם הדיכאון שלו, חוסר התפקוד שלו, הפערים הדתיים, החברתיים, התפיסתיים ביננו. היו לנו קשרים עם אחרים כאלה שתמיד עוררו קנאה אבל גם היו מובנים ובריאים יותר. בסוף תמיד חזרנו לקשר הזה שלנו, לפחות עד שהוא התחתן, לפני שנתיים.
אני לא כותבת עליו עכשיו כי אני רוצה לחזור למשהו שנגמר, או חלילה לפרק משפחה כלשהי. בינינו זה אף פעם לא היה מצליח לקרות באמת. הוא לא היה עושה אותי מאושרת ואני מאמינה שזה נכון גם לגביו. אבל אני חוזרת להתבונן בזה מדי פעם, בבחור הזה שהיה הבבואה המושלמת של הגבר האפל שבתוכי, זה שמשקף אולי את התשוקות העמוקות שלי שאין להם מקום במציאות, זה שתמיד יהיה מיתר שקושר אותו אליי, זה שאזכר בו כל פעם שאעמוד במבוכה בסלון.
