את ערב יום הזיכרון האחרון פתחתי בווטסאפ זועם משולח לא מוכר. היו שם הרבה סימני קריאה ושאלה ומעט מאוד עברית תקנית. הנדון: הפצתי מם מוצלח שלו בקרב חבריי, ומכיוון שהגדלתי מעט את התמונה הקרדיט שלו נחתך.
האיש זעם כאילו הרגע נלקח ממנו פרס ישראל. גם כשהסברתי לו שהעניין נעשה בתום לב הוא לא הרפה ושיגר לי הודעה אחרונה: "קרדיט זה הכול יקירתי". רציתי לענות לו שהוא קצת מוציא את העניין מפרופורציה, אבל בדיוק אז נשמעה צפירה לזכר אלו שבאמת עשו משהו חשוב בחיים.
ובעודי עומדת דום דמיינתי אותו ניצב אי שם בפניו הזעופות. בטח הוא מרגיש קצת אידיוט עכשיו. האומנם קרדיט הוא הכול? ואז נזכרתי ברגע שבו גם אני עמדתי באותן פנים זעופות מול הודעת ווטסאפ מרגיזה.
כל כמה חודשים אני מקבלת אחת כזאת. טקסט ארוך ומשעשע שמופיע תחת השם "רק בבני־ברק" עם מגוון פאנצ'ים מצחיקים על העיר. בכל פעם הוא מופיע תחת שמו של כותב אחר – פעם אתר חרדי נידח, פעם דוס חב"דניק שובב. אבל איש אינו יודע שחלק גדול מהפאנצ'ים המופיעים בטקסט הזה, כמעט כולם למעשה, פורסמו על ידי לפני 18 שנה בעלון תנועת הנוער לרגל אחת משבתות הארגון. יש מצב שזה הטקסט הכי מפורסם שכתבתי אי פעם, וזה קרה עוד הרבה לפני שהייתי עיתונאית.
החוברת הישנה עדיין נחה באחד הבוידעמים של הוריי כעדות ניצחת. ובאמת, כל כך הרבה פעמים התחשק לי לכתוב סמס זועם לגנבי הקרדיט. היו פעמים שגם נפלתי בזה, אבל תמיד התחרטתי שנייה אחרי, כשהבנתי שאין דבר יותר פתטי ומקטין מאשר לדרוש הכרה בכוח.
העניין הוא שלפעמים קשה לעמוד בפיתוי הזה. במיוחד אם אתה ראש ממשלה או גנרל שנאלץ לשמור בסוד במשך עשר שנים וחצי את מעורבותך בתכנון תקיפת הכור הגרעיני בסוריה, ופתאום זה מותר לפרסום. רגע אחד כולם השתאו מהתעוזה של מתכנני המבצע, ושנייה אחר כך, כשהחלה מלחמת הקרדיטים, בלון הכבוד התפוצץ והתחלף בבוז לאומי אחד גדול.
וקשה מזה הוא לכבוש את יצרך ולוותר על הכבוד. כמה ימים אחרי יום העצמאות ישבתי וצפיתי בטקס הדלקת המשואות. אין ספק שרגב הרימה אירוע בסדר גודל מרשים, אבל התעקשותה שראש הממשלה ינאם וידליק משואה, ואי העמידה של שניהם בהתחייבויות לגבי אורך הנאום הצליחו לגרום אפילו לי, מצביעת ליכוד גאה, לחוש מעט מבוכה.
ברגעים כאלו מנהיגים נמדדים באמת. כשנודע לבן־גוריון ששר החינוך זלמן ארן מתכנן להעניק לו פרס ישראל על תרומה מיוחדת למדינה, הוא שיגר אליו מכתב קצר: "לפי הכרתי לא מגיע לי כל פרס בעד מילוי חובה, ולכן הפרס נשאר ברשותך ותוכל למסור אותו למי שתראה צורך בכך".
טקס השאת המשואות הוא טקס של העם. מעמד שכל ייעודו הוא להכיר תודה לאזרחים הפשוטים שמקדישים את מיטב זמנם לעשייה ציבורית. לא צריך פרוטוקול או תקנות בשביל להבין את זה. ויש משהו סר טעם בראש ממשלה שמתעקש לשמור על חלקו במעמד כזה, ושהאינסטינקט המנהיגותי שלו לא מנחה אותו לסרב להצעה שכזאת. וכי חסרים לו לראש ממשלת ישראל מעמדי כבוד? בכל מקום שהוא הולך נפרש לפניו שטיח. לאחר מותו ייקבר בחלקת גדולי האומה, וככל הנראה גם יזכה לרחוב על שמו, בית ספר, ואולי גם כמה מוסדות ציבור. איזה מלך היה יוצא ראש הממשלה שלנו לו היה מכיר בכך ואומר – תודה, אבל אני משאיר את המקום לאלו שנועדו לכך באמת. החלטה כזו הייתה מוסיפה לו הרבה יותר נקודות, אפילו פוליטיות, מאשר ההתעקשות להיענות להזמנתה הלא־מאוד תמימה של שרת התרבות.
וראו כמה אירונית היא המציאות. תוכן נאומו של ראש הממשלה לא הכה גלים גדולים אפילו בקרב מצביעיו הטבעיים. דווקא נאומה של מרים פרץ יהיה זה שייזכר לדורות. אותה מרים פרץ, שכשר החינוך בא להודיע לה על קבלת הפרס, המילים הראשונות שיצאו ממנה היו "אני לא ראויה. זה שלהם. זה של אוריאל ואלירז. זה לא שלי".
אריק איינשטיין מעולם לא הגיע לאסוף את פרס ישראל במוזיקה, שהוצע לו. "תודה, אבל אל תביכו אותי", אמר למולי שפירא כשהתקשר לברר אם הוא מעוניין בפרס. זה לא הפריע לו להיזכר כאחד הזמרים המוערכים והמושמעים ביותר. כי כשאדם עושה משהו טוב ואמיתי לאורך זמן, ההכרה מגיעה כבר מעצמה. והיא נוטה לפקוד את אלו שהכי פחות דורשים אותה, שנבוכים ממנה, שאפילו בורחים ממנה. וכשהיא באה מהמקום הנכון והמדויק הזה, זהו רגע מתוק ומרגש באמת. פרסים יכולים להינתן גם לאנשים שלא באמת ראויים להם. אבל עוצמת מחיאות הכפיים של הקהל – היא תמיד נשארת אותנטית.
