"אך בבואי היום לשיר לך
ולך לקשור כתרים
קטונתי מצעיר בנייך
ומאחרון המשוררים
כי שמך צורב את השפתיים
כנשיקת שרף
אם אשכחך ירושלים
אשר כולה זהב"
(ירושלים של זהב, מילים ולחן: נעמי שמר)
מכל השירים שבעולם, העיניים של אבא שלי היו מתמלאות בדמעות כשהוא היה שומע את השיר ירושלים של זהב. הדור שלו שראה את ליבה של העיר מוקף חומה וחזר אליה – אל בורות המים, השוק והכיכר לא יכול היה להישאר אדיש למילים המדויקות של נעמי שמר ולקולה של הדק והיציב של שולי נתן. שני הבתים האחרונים שנוספו לשיר בשנת 67' אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור הכותל והעיר העתיקה, היו בגדר חלום ותפילה של אלפי שנים שנענתה. וכך הפך השיר הזה לא רק לשיר כאב אלא גם לשיר של גאולה.
אני זוכרת את עצמי בגן, כשהגננת משמיעה בטייפ את השיר לקראת יום ירושלים וכולם ממשיכים לשחק ורק לי יש דמעות, כי חשבתי על אבא. וכשהוא היה חוזר הביתה מהעבודה באותו היום, הייתי מחבקת אותו חזק בלי להסביר למה. ושנים רבות אחר כך כשהילדים שלי היו בגן, אבא כבר לא היה אבל השיר הזה המשיך להתנגן מתוך דיסק במסיבות או באירועים שקשורים לעיר והדמעות שלי המשיכו לזלוג, לא רק בגלל הזיכרונות אלא בגלל שכבר הרגשתי על בשרי כמה כואב להתגעגע וכמה כאב בונה חומה סביב הלב. וכמה שהייתי מסתירה את הדמעות הם כבר ידעו, שזה השיר שבו באים לחבק את אימא, בלי להסביר למה.
והיום, כשכבר הם גדולים, ומזמן סיימו את הגן, ברגעים של געגוע לאבא השיר מתנגן מתוך הספוטיפיי שלי, והילדים מסתכלים עלי במבט שיודע ומרגיש ומזכירים שלמרות שלא הכירו את סבא, השיר הזה עושה גם להם להתגעגע.
לכל פרויקט "לך ירושלים – כותבים עם שיר" – לחץ כאן
