המערכת הפוליטית בישראל מצויה היום במבוי סתום בשל העובדה ששיקולי השחקנים אינם ענייניים ואידיאולוגיים בלבד אלא מעורבים בהם אינטרסים אישיים, כיתתיים, סיעתיים ומפלגתיים, כאשר האינטרסים הכוללים של המדינה מוסטים הצידה, מושלכים לשולי השיח הפוליטי ואינם תופסים את המקום הראוי להם במערך השיקולים של המפלגות. ההוכחה לכך היא היעדרו המוחלט של הנושא הפלסטיני מהשיח הציבורי והפוליטי שליווה את הבחירות, כאילו שהעניין הזה נפתר ונעלם.
המצב הפוליטי בישראל מזכיר מאוד את לבנון. מי שמבין לעומק את התהליך שלבנון עברה מאז שקיבלה את עצמאותה (1943) ועד היום, יודע היטב שמה שחיסל את "שווייץ של המזרח התיכון" ודרדר אותה אל זרועות חיזבאללה ואיראן היה העובדה שפוליטיקאים – נוצרים, דרוזים ומוסלמים סונים – העדיפו את האינטרס האישי והכיתתי על חשבון האינטרס המדינתי. פוליטיקאים הקריבו את המדינה וקיומה על מזבח הקריירה האישית שלהם על ידי פסילה אישית של מתנגדיהם, קידום קרוביהם ומקורביהם, והגרוע ביותר: מזה ארבעים שנה הם משלימים עם קיומו של חיזבאללה כארגון לוחם ועם השנים אף הכשירו אותו, השלימו עם כניסתו לזירה הפוליטית והקימו איתו קואליציות פוליטיות. זאת, למרות שכולם יודעים בוודאות מוחלטת וללא צל של ספק שכל קיומו נועד לשרת את ההשתלטות האיראנית על לבנון, ושתלך לבנון לעזאזל.
מי שמבין לעומק את התהליך שהפוליטיקה הישראלית עוברת בשנים האחרונות, ובעיקר בחודשים האחרונים, לא יכול להימלט מהרושם שהתהליך הלבנוני מתנהל גם אצלנו: מפלגות מוקמות ומופעלות על בסיס אישי, פוליטיקאים פוסלים זה את זה על בסיס אישי ובלי קשר לקיומה ושגשוגה של המדינה, והגרוע מכול: כולם – מימין ומשמאל – מתכוונים ומנסים להסתייע בתנועה האסלאמית, שהאידיאולוגיה שלה שואפת לחסל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והיא אפילו לא מנסה להסתיר זאת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לצעוק על הטלוויזיה: אין לנו מום מולד של שנאה
– משחק חדש: פירוק הרשימה המשותפת טרף את הקלפים
– התוכנית הפלסטינית לכיבוש יהודה ושומרון בסיוע אירופה
התנועה האסלאמית בישראל היא הסניף הישראלי של תנועת "האחים המוסלמים" העולמית, החממה האידיאולוגית שצימחה ארגונים כמו חמאס, אל־קאעידה, דאע"ש ועוד מאות ארגוני ג'יהאד סוניים, שאינם רואים בישראל מדינה שיש לה זכות קיום. גם "הפלג הדרומי", זה שמשנת 1996 מיוצג בכנסת, לא הצטרף לבית המחוקקים הישראלי מטעמי ציונות אלא כדי להשפיע על המערכת הפוליטית והציבורית הישראלית. מה שקורה היום – הכשרת האחים המוסלמים כמפלגה לגיטימית במדינת ישראל – הוא הגשמת החלום של התנועה האסלאמית וניצחון התוכנית שלה: להשפיע על המערכת הפוליטית הישראלית תוך ניצול חולשותיה הנובעות מהסכסוכים האישיים, הכיתתיים והסיעתיים בין השחקנים הפוליטיים המככבים בה.
הימין והשמאל בישראל אשמים בתהליך הזה באופן זהה. שני הצדדים מדרדרים את מדינת ישראל בתהליך דומה לזה שהביא את לבנון לסיום דרכה כמדינה שנוסדה כהגנה עבור המיעוט הנוצרי מפני הרוב המוסלמי של המזרח התיכון, כמסקנה הכרחית שהנוצרים הסיקו אחרי "שואת הארמנים" במלחמת העולם הראשונה.
הדמיון בין המקרה הלבנוני למקרה הישראלי מצמרר. ישראל נוסדה כדי לתת לעם היהודי מדינה בארץ אבותיו, ויהודים רבים עלו אליה אחרי השואה ובגללה. מלחמתה של ישראל על שרידותה היא מול העולם האסלאמי, כיוון שהאסלאם, באופן עקרוני, אינו רואה בה מדינה לגיטימית, שכן היהדות (כמו הנצרות) היא "דין באטל" – "דת בטלה". העם היהודי איננו עם אלא קהילות השייכות לכל עמי העולם שבהם חיו ב-1,900 שנות גלות, וארץ ישראל על פי האסלאם היא "פלסטין" המקודשת לה מאז הכיבוש האסלאמי של שנת 637 לסה"נ.
ביום שנשמע שמנסור עבאס מתנער מהאמונות האסלאמיות האלה ואומר למצלמה, יחד עם כל חברי מפלגתו, שהוא מאמין שהיהדות היא "דין חק" – "דת אמת", שהעם היהודי חי, קיים וזכאי למדינה על ארצו, ארץ ישראל ההיסטורית, וירושלים היא בירת העם היהודי ההיסטורית והנצחית – אז, ורק אז, נוכל לראות בתנועה האסלאמית תנועה לגיטימית שראוי להקים איתה קואליציה במדינת היהודים. אך הסיכוי שהתנועה האסלאמית תאמר זאת, גם כהעמדת פנים, הוא אפס.
כל הסיסמאות מצופות הסוכר ומכוסות השוקולד שהופרחו לאוויר התקשורתי בחודשים האחרונים הטוענות ש"חל שינוי פנימי ועמוק במגזר הערבי", "הצעירים הערבים חושבים אחרת", "הם ישראלים לחלוטין באורח חייהם", "הם רוצים להשתלב בחברה ובמדינה", "הם שואפים לרדת מספסל הצופים אל זירת הפעילות הפוליטית" – כולן, עד האחרונה שבהן, נועדו לכסות את ערוות הפוליטיקאים ואת חוסר רצונם להוציא את המערכת הפוליטית מהמשבר אליו קלעו אותה. שכן, אילו רצו, היו פותרים את הבעיה מהר מאוד: מסיטים הצידה את כל השיקולים האישיים והכיתתיים ונכנסים אל מתחת לאלונקה עליה השכיבו את המדינה. אבל לא, הם מעדיפים להסתייע בתנועה שכל קיומה נועד לחסל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לכן אני רואה בכולם – שמאל, מרכז וימין כאחד – את האשמים בדחיפת ישראל לדרך שנסללה בידי הלבנונים, שגם הם התעלמו מהסכנה ששמה חיזבאללה וטענו (כמו כמה פרשנים אצלנו) שכניסתו לפוליטיקה היא "יציאה ממעגל הטרור וכניסה לזירה הפוליטית".
אינני מתרשם מהעניבות של אנשי התנועה האסלאמית, מהעברית הצחה שבפיהם, מהתארים האקדמיים שלהם ומהסיסמאות שהם מפריחים. התנועה האסלאמית בישראל לא יצאה ממעגל המטרה הסופית שלה, חיסול מדינת ישראל כמדינת היהודים, וכל התנהלותה מאז נכנסה לכנסת הייתה מכוונת לרגע הזה, בו תוכשר על ידי יהודים ציונים שהמריבות ביניהם שיתקו את חשיבתם היהודית ושיבשו את התנהלותם הפוליטית.
קוראיי היקרים, הביטו אל לבנון והסיקו את המסקנות.
