בעקבות הבחירות הממשמשות ובאות עלינו נזכרתי בפעם הראשונה שקיבלתי כסף בתמורה לעבודה שעשיתי. הזדמנות טובה לספר קצת איך בחורי ישיבה מרוויחים כסף. הרי לא כל אחד הוא החוצניק הבלגי שלומד שנה מעליך ומגהץ בלי חשבון את האשראי הבלתי מוגבל של האבא היהלומן שלו, ולצערנו גם לא לכל אחד יש הורים שיכולים לספק דמי כיס באופן קבוע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: החרדים חוזרים בתשובה ובני בגין רק חוזר
– דעה: השבעת ביידן הייתה הצצה לכהונתו האפרורית הצפויה
– תרגיל של הליכוד או סכנה לציבור: האם הבחירות יידחו?
זו שאלה כזו ששואלים אותך בטרמפים – תגיד, מאיפה לבחורי ישיבה יש כסף? אז אפשר כמובן לענות בשאלה חוזרת, כמו, מי אמר שלבחורי ישיבה יש כסף? או – נראה לך שאם לבחורי ישיבה היה כסף הם היו עוצרים טרמפים? אבל אני בדרך כלל לא אוהב לענות בשאלה על שאלה, למרות שזה מאוד ישיבתי, גם כי על השאלה הזו ספציפית יש לי תשובות מרתקות בזכות סיפורים מעניינים על מגוון עבודות ססגוניות וביזאריות של בחורי ישיבה.
כמובן צריך להדגיש שעל הנייר בחורי ישיבה לא עובדים. בחורי ישיבה יושבים ולומדים. ואכן, רובם עושים את זה מדהים. בכלל, בחור שנמצא כל היום בישיבה לא אמור להיות מוטרד בפרנסה. הלינה – בפנימייה, האוכל – בחדר האוכל, ושאר הזמן בבית המדרש. אך מה יעשה הבחור שמעשן קופסה וחצי ביום? יפסיק? לא בא בחשבון. מה יעשה הבחור שמנצח את דיכאון החורף בקניית עניבה חדשה? ואפילו פשוט יותר, מה יעשה הבחור שלא מסוגל לאכול את הצ׳ולנט־נקניקיות־פרווה (יש לי עדויות שהייתה מנה כזו בתפריט בישיבה שלנו) שהוגש בצהריים והבטן המקרקרת מפריעה לו ללימוד של סדר ב׳? אז האמת היא שבישיבות רבות פועל בחשאי מפעל סודי ומרגש שנקרא ת״ת, שזה ראשי תיבות של תומכי תורה. זהו ארגון המנוהל בידי כמה בחורים מבוגרים שמתרימים כסף בימי הפורים לשנה כולה ומחלקים אותו בדיסקרטיות מוחלטת לבחורים נזקקים. זה עניין נשגב שראוי לטור בפני עצמו, אבל הפעם אני רוצה לספר דווקא על חבר׳ה שלא נכללו ברשימות התמיכה של הת״ת ובכל זאת הרגישו צורך להכניס כמה שקלים בלי לסתור את העיסוק המרכזי שלהם כבחורי ישיבה.
בסקירה מהירה, יש כמה מאפיינים לעבודות שבחורי ישיבה מעדיפים: זו צריכה להיות עבודה שבה אפשר לשמור על אנונימיות. עדיפה עבודה המתבצעת בשעות גמישות וללא התחייבות, כמובן עדיף שהתשלום יהיה במזומן והכי חשוב: שיהיה כסף טוב.
אבי היה עובד לילה אחד בשבוע בפס ייצור של מאפייה נידחת במאה שערים. מתחיל משמרת ב־12 בלילה, מורח ביצה על לחמניות לא אפויות ומפזר עליהן שומשום, ככה עד ארבע לפנות בוקר. בארבע וחמישה הוא כבר היה במונית חזרה (על חשבון האופה כמובן) כשבכיסו 500 שקל.
שימי עלה על סטארט–אפ אדיר: הוא היה קונה מאיזה מפעל בעטרות חבילה עצומה של 600 חמצוצים בהכשר הבד״ץ ב–20 שקלים ומוכר כל חמצוץ בחצי שקל. תעשו לבד את החשבון.
דוד היה מגהץ. חמישה שקלים לבגד. זה נשמע מעט, אבל דווקא הלך לו, ובסופי שבוע הוא היה יכול לסגור קופה יפה של שלוש ספרות. שימי עלה על סטארט־אפ אדיר. הוא היה קונה מאיזה מפעל בעטרות חבילה עצומה של 600 חמצוצים בהכשר הבד״ץ ב־20 שקלים ומוכר כל חמצוץ בחצי שקל. תעשו לבד את החשבון. מנחם היה הספר של הישיבה. 20 שקלים לראש זה רווח לשני הצדדים. בהתחלה הוא עוד גרם לכמה פדיחות נוראות, אבל עם הזמן הוא למד היטב את המקצוע ואפילו ראש הישיבה בכבודו היה מניח את פדחתו לפניו. ורוני. רוני עבד בעבודה הכי מדהימה בעולם. אפשר לכתוב רומן על העבודה של רוני. או סרט. לרוני היה כישרון ציור נדיר. הוא היה מצייר בפחם דיוקנאות של בחורים מהישיבה וארוסותיהם. הארוס הנרגש היה מארגן לו תמונה זוגית שלו ושל ארוסתו, ורוני היה מעתיק אותה מדהים, ממסגר ומוכר אותה. החתן היה נותן אותה במתנה לכלה, וזה היה תמיד קצת מצחיק ומוזר ומרגש.
אני, ברוך השם, הייתי מקבל דמי כיס קבועים מסבא שלי, ולא יצא לי אף פעם לעבוד עבודה של ממש בתור בחור ישיבה. אבל פעם אחת, בבחירות המוניציפליות, קיבלתי הצעה לשמש חבר בוועדת קלפי בתמורה לסכום ממש טוב. מעבר לכסף, הסתקרנתי להשתתף במשחק הדמוקרטי, מה גם שאני אוהב להסתכל על בני אדם. לשבת יום שלם, לראות אנשים ועוד להציץ בתעודת הזהות שלהם נראה לי כמו הצעת זהב שאי אפשר לסרב לה. זה אכן היה יום מרתק בהחלט, ושבועיים אחר כך קיבלתי גם את הכסף. 600 שקל, אם אני זוכר נכון. לראשונה הרגשתי את הסיפוק של "אדם רוצה בקב שלו״, התחושה הקבועה של אבי ודוד ושימי ומנחם ורוני, וכל בחורי הישיבה שמפרנסים את עצמם בשקט.
