כיוון שמלחמת לבנון הראשונה התנהלה במקביל למונדיאל 82', סיפר פעם הרב יובל שרלו, דאג הצבא להקרין לחיילים את המשחקים החשובים. אך משום שטכנית אי אפשר היה לעשות זאת בזמן אמת, הסתפקו בשידורים חוזרים. כך יצא שעד שהגיעו לצפות במשחק מסוים, התוצאה שלו כבר הייתה כתובה בעיתונים. עובדה זו, שתסכלה את רוב החיילים, יצרה דווקא פתרון לדילמה התמידית של בני הישיבות: האם ללמוד תורה בחניון הלילה של הטנקים או לראות כדורגל עם החבר'ה? הרב שרלו נהג לבדוק מראש באילו דקות היו השערים בכל משחק, והגיע לצפות ברגעים החשובים בלי לבזבז זמן על שעה וחצי של מסירות עקרות. אבל ככל שהנוהל התקבע הוא התחיל להרגיש שגם החלק של הגולים כבר לא שווה את הזמן שלו, ומה הטעם בעצם לצפות באדם מבוגר בועט בכדור לתוך רשת? "ככה זה כשבאים רק לראות את הגולים", הסביר לו אחד החיילים, "אתה מחמיץ את כל הסיפור, את התסכול שנצבר באינספור ניסיונות שקדמו לגול הזה, את המתח שהולך ונבנה עד שברגע אחד הוא מתפרק. ככה לא רואים כדורגל, עדיף כבר שתלמד תורה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "נשמה": הריקנות שמבטלת את התרבות האנושית כולה
– החיים הם לא סרט: ללמד בלי ניצוץ בעיניים
– התשוקה אל הסוד היא מהות האסקפיזם
מדי חודש או חודשיים הכותרות מבשרות על אירוע שיא נדיר העומד להתרחש בשמי הארץ: "הלילה יגיע מאדים לנקודה הקרובה ביותר לכדור הארץ זה חמש־עשרה שנה"; "כוכב השביט הבהיר ביותר שנראה במאה ה־21"; "צדק ושבתאי לא היו כל כך קרובים מאז ימי גליליאו". ואנחנו, צייתנים בני צייתנים, יוצאים החוצה, נושאים עינינו השמימה בשעה היעודה, מביטים בזווית הנכונה, ורואים: נקודה לבנה זוהרת. במקרה הטוב, זו גם תהיה הנקודה הנכונה. או לפחות נחשוב שהיא הנקודה הנכונה, כשניכנס בחזרה הביתה ונפטיר: "מה הביג דיל".
כך היה אצלנו עד לפני ארבעה חודשים, כשעברתי לגור בשכנותו של אסטרונום חובב שפתח עבורי את שער השמיים, והראה לי פעם אחר פעם, בסבלנות אין קץ, היכן נמצא מישור המילקה ואיך אפשר לאתר את תחנת החלל הבינלאומית. שוב לא הייתי צריך כותרות באתרי החדשות שיספרו לי על ההתקרבות החד־פעמית של צדק ושבתאי, כי לילה אחר לילה ראיתי אותם הולכים ונצמדים; יכולתי לעקוב אחרי אורו ההולך ומתחזק של מאדים הרבה לפני שדיברו על זה ברדיו. נקודות השיא המתוקשרות הפכו לחלק, חביב אך לא דרמטי, מסיפור שלם של היכרות עם השמיים המכוכבים שמעלינו.
קיימת משיכה אנושית חזקה לנקודות שיא, לפנומן באשר הוא פנומן. ספר השיאים של גינס שבר פעם בעצמו את שיא גינס במכירות של ספר המוגן בזכויות יוצרים. אבל היהדות כולה, במובן מסוים, היא דת של אנטי־קליימקס. היא מתעניינת בחוקים ובמשפטים של חיי היומיום שאחרי מעמד הר סיני. הא־לוהים שבו היא מאמינה מופיע בדממה הדקה שאחרי הרעש והאש. שוב ושוב היא מדגישה שהעבודה האמיתית מתחילה רגע אחרי שהכוהן הגדול יוצא מן הקודש בסוף יום הכיפורים.
אולי לא לחינם נבחרה עבורנו ארץ שאין בה אתרים כמו פסגות ההימלאיה או שפך האמזונס (השיא הבולט היחיד שלה הוא שיא שלילי – המקום הנמוך בעולם). ארץ שאת היופי הקסום שלה לא מגלים בתמונות מרהיבות בגוגל, אלא רק בהליכה ממושכת בשביליה (שביל ישראל, אגב, דווקא כן שבר שיא כשהפך לשביל הארוך ביותר שתועד במלואו על ידי גוגל). גם הסדרות הישראליות הטובות הן אלו שממעטות להתעסק בפנומנלי ובגרנדיוזי, ונוטות לשרטט במבט היפר־ריאליסטי את החיים הממוצעים, הבנאליים־למראית־עין, מתוך הבנה שרגעי השיא מקבלים משמעות רק כשהם חלק אותנטי מתוך תהליך ארוך שעוקבים אחריו מקרוב. ואולי, כשחושבים על זה, זה יכול להסביר גם למה בכדורגל הישראלי יש כל כך מעט גולים.
