המרפאה האנדוקרינולוגית בשניידר נותרה בדיוק כפי שזכרתי אותה. אותם כיסאות סגולים, אותו דלפק, אותן פקידות קבלה עמוסות. כשהבן שלי התיישב כולם מסביב נעצו בו עיניים. בדרך כלל באים לשם ילדים שרוצים לגבוה, לא ילדים שרוצים להתנמך. כשהאחות ביקשה ממנו לפרושׂ ידיים כדי לבדוק את אורך מוטת הזרועות שלו, הפלאשבקים כבר התחילו לתקוף אותי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האדישות, המחיר הקשה ביותר של הקורונה
– הדו־קיום האמיתי עם הפלסטינים נמצא בחיי היומיום לצידם
– אוהבים אותך מיכל אנסקי, אבל רק כשאת סובלת
כל כך הרבה שעות העברתי במחלקה הזו בתוך נערה, נתונה תחת מדידות. גובה, משקל, היקף ראש. הגעתי אליה בכיתה ו' בערך, בגובה 1.75 מטר, ואמא חששה שלא אפסיק לגדול לעולם. והנה אנחנו שם, דור שני לטאווילים. הילד נושק ל־1.90, וכבר בלידה שלו אפשר היה לזהות את המגמה. "תראי כמה הוא ארוך", אמר לי הרופא אחרי שנתן את הבכי הראשון, "יצא לך כלב בייגלה קטן". המיילדת צחקה והוסיפה: "נראה לי שאת יכולה להתחיל ישר מהבגדים של 6־12".
הנה משהו שכל גבוה יספר לכם: אנחנו מקור אולטימטיבי לבדיחות. כל אחד בטוח שהוא הראשון ששואל אם אנחנו יכולים להלוות לו כמה סנטימטרים, וכל אחד סבור שהוא הבן־אדם הכי מקורי על הפלנטה כשהוא תוהה אם אנחנו משחקים כדורסל. התשובה היא שלא, לא כל הגבוהים משחקים כדורסל, מאותה סיבה שלא כל הפינים הם מטילי כידון. לפעמים זה מצחיק, למשל כשהגענו עם הבנים לקורס צלילה והמדריך הסתכל על כפות הרגליים שלנו וסינן "לא בטוח שאתם צריכים סנפירים", ולפעמים זה סתם בטעם רע. אני לא אשכח את השיעור ההוא, כשהמורה חילקה לנו פתקים וביקשה מכל אחת לכתוב לחברות שלה דברים טובים עליהן. כל הילדות חזרו הביתה עם פתקים של "חמודה" ו"נדיבה", ואני? אני חזרתי הביתה עם 36 פתקים של "גבוהה".
1.79, זה הגובה הרשמי שלי היום, ויש אומרים שהוא דווקא גובה יפה. כשאני מנסה להסביר שלא פשוט לתחזק את כל האורך הזה, אנשים כמעט לא מבינים על מה אני מדברת. "היינו מתים להיות בגובה שלך", הם מצהירים בנחרצות. סבבה, לכו על זה. ספרו לי איך זה לקפל רגליים 11 שעות בטיסה. נסו את זה פעם למשך חיים שלמים, ותגלו כמה כיף למדוד מכנסיים בחנות ולגלות שכולם עשו ברוגז עם העקבים.
האמפתיה בעולם, ואת זה גיליתי די מהר, שמורה בעיקר לנמוכים. אני זוכרת איך כולם התרגשו כשעידן אלתרמן הוציא סרט דוקומנטרי על הגובה שלו, ואיך המצלמה עברה על תמונת המחזור שלו בזמן שהוא סיפר שספרו אותו כחצי. לא נעים, חשבתי לעצמי, אבל לפחות המצח שלו לא נחתך בפריים.
לא אשקר, לפעמים לגובה יש יתרונות. למשל בהופעות המוניות, כשאפשר פשוט להתרומם על קצות האצבעות ולהרגיש כאילו את בגולדן רינג, או כשהייתי צריכה לצלם את מסיבת העיתונאים עם טראמפ בחדר הסגלגל ופשוט הנחתי את המצלמה על הראש של הקוריאני. אבל יש אנשים גבוהים שזה לא פשוט להם. אפשר לזהות אצלם את הגב הכפוף הזה, שעם השנים מקבל צורה של סימן שאלה. לא תמיד הגובה נוחת על טיפוסים שבא להם להתבלט. לפעמים, כמו כל הנמוכים, גם הם רוצים פשוט להיטמע בהמון.
במדינות אחרות בעולם, לעומת זאת, הגובה שלי לגמרי סטנדרטי. הרגע הקסום ביותר התרחש כשטיילתי באמסטרדם. כמה כיף היה להתהלך שם במבט ישר, בלי להתכופף. ראיתי שם כל כך הרבה נשים בגובה שלי ואף יותר ממנו. כמה מוזר היה להיכנס לחנות נעליים ולשמוע את המוכרת אומרת "ברור שיש לנו מידה 42", ולקלוט שזה כמו ה־38 שלהם. תכלס יכול היה להיות נחמד להיוולד בהולנד, זה גם היה חוסך לי כמה שעות המתנה בין בשר לחלב, אבל אז לא היה לי על מה להתבכיין בטורים.
במשך שנים אכלתי סרטים על הגובה שלי, עד שהבנתי שהדרך להתמודד עם חריגוּת, כל חריגות, היא להתבונן על עצמך מלמעלה (לא יודעת כמה למעלה עוד אפשר מזה) ולומר לעצמך: מה שקיבלתי קיבלתי, נשאר רק להתבדח.
"אתה עומד להיות שני מטר", הודיע הרופא חגיגית לבן שלי, "שא את עצמך בגאווה".
אז את הטור הזה אני מקדישה לכל הגבים הכפופים. לאלו שבטקסים תמיד הציבו אותם מאחור. למי שקניית נעליים משמחת אותם כמו סרט שואה ביום חורף סגרירי. למיקי קם. למשה וחצי. להאגריד. וגם לכם, אנשים בינוניים וסבירים שלא מפסיקים לשאול אותנו מה מזג האוויר שם למעלה. התשובה הנכונה לשאלה הזאת, אגב, היא לירוק על הרצפה ולענות "גשום".
