ב -23 בספטמבר, התחילו בתקשורת הישראלית לעטות מסכות גם באולפנים, זה קרה ביום שבו מספר המודבקים היומי קפץ לכמעט 7000 נדבקים חדשים מדי יום.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
כנגד ארבעה בנים: הציר בו הוכרע גורל המדינה
מי יחיה ומי ימות: הוועדה שתחליט מי יחובר למכונת הנשמה
"אנשים מגיעים להלוויות בפחד, חוששים להתקרב לנפטר"
המספר העצום של נדבקים חדשים הדליק נורה אדומה גם באולפנים. בתכנית שש עם עודד בן עמי אמר המגיש הותיק כי "עלינו להתעורר" ומחא על התנהלות הממשלה, תחת קטע וידאו של ראש הממשלה בו הוא נראה מסביר כי כאשר יהיו 100 נדבקים חדשים ביום זה ידליק נורה אדומה. "הארכיון זוכר הכל", אמר בן עמי.
היה צריך להחזיר את הארכיון ארבעה חודשים לאחור בשביל למצוא אמירה שלא ברור מה טיבה.
אבל הגמל, כך אומרים, לא רואה את הדבשת של עצמו, ולא תמיד נדרשת נבירה עמוקה בארכיון בשביל למצוא סתירות או בעיות, מספיק להסתכל יום אחד לאחור.
יום קודם לכן באותה תכנית ממש, בן עמי המופתע והלחוץ מההדבקה ההמונית, ראיין בנחמדות וחביבות אין קץ את אירה דולפין. מה למגיש חדשות ולמדריכת כושר ידוענית אתם שואלים? הו, דולפין פתחה את מכון הכושר שלה בניגוד להוראות ולתקנות, ובלי כיבוס מילים בניגוד לחוק, ובן עמי ראיין אותה ואמר לה "עכשיו את עבריינית" כאשר הוא מסמן עם ידיו תנועת מרכאות צינית.
תראו, יש לי ביקורת על דולפין, על האגואיסטיות והסוציומאטיות שבהתנהגותה. בעוד ההמונים יושבים בבתיהם, מקיימים את הוראות המדינה, יש כאלה שמצפצפים עליהם, מקבלים פרסומת חינם, ועוד כמה חודשים גם יבואו בקריאות לרחמים, וידברו בקולי קולות על כך שצריך לשלם להם כסף מקופת המדינה הסולידרית והרחבה, שאז כבר אולי תהיה חרבה.
יותר מזה, הביקורת שלי היא כלפי בן עמי, וכלפי התקשורת. יש כוח לתקשורת, יש לה כוח לעצב תודעה ולספר לנו סיפור, ובכך להגיד לנו מה נכון ומה לא, וזה משפיע. זה כלי רב עוצמה הדרך שבה התקשורת מספרת סיפור וממסגרת אותו, כלי רב עוצמה למה שאנחנו תופסים כמציאות, כאמת ושקר.
כאשר בן עמי מסמן מרכאות, ומתייחס בזילות לתקנות ולמחרת מדבר בהלם על נדבקים, הוא לא רק צבוע, אלא אינו מבין את הכוח שיש לו. התקשורת, אמורה להוקיע אנשים כמו דולפין שבוחרת בבוקר אחד להתנהג כאילו החוק הוא המלצה, ואישה הישרה (בעיניה) בעיניה תעשה. זו תפיסה נוראית, שרק מובילה אותנו למצב של הכל או כלום. סגר מלא וגמור שבו חיילים מסתובבים עם רובה צמוד ומזלטים מפטרלים ממעוף, או חופשי על הבר מסיבות ברחובות. זו לא גישה שתוביל אותנו למקום טוב.
ודאי שהתקשורת לא אחראית לכך שמדינת הסטרט אפ לא מצליחה רק אחרי בלאגן אין קץ להעביר כסף לעסקים שכפתה עליהם סגירה. התקשורת לא אשמה שאין מערך מתפקד ומתקדם לקטיעת שרשראות הדבקה. התקשורת גם לא קשורה לעובדה לעוד נושאים רבים שממשלת ישראל יכלה לעסוק בהם ולדאוג להם. אבל יש לתקשורת תפקיד, והיא משפיעה אם אנו חושבים שזה סגר חארטא או אמיתי. אם אנו צריכים לצפצף עליו או לתת לו יד.
