חורף 2021. אל חדר המיון בבית חולים במרכז הארץ מגיעים ארבעה חולי קורונה. גיא, בן ארבעים, מעשן כבד וחולה סוכרת; ברכה, פנסיונרית בת שבעים ללא מחלות רקע, חובבת צעידות ארוכות ותרגילי יוגה; ברוך, אב לשלושה, צעיר ואתלטי; ותומס, עובד זר מתאילנד. מחלקת הקורונה קורסת תחת עומס המטופלים, מכשירי ההנשמה תפוסים כולם, והרופא האחראי צריך להכריע: מי מהארבעה יקבל טיפול מציל חיים?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כך תפסיקו להיות הפראיירים של חברות הביטוח והבנקים
– סיפורי בדים: נעליים ליום כיפור
– המפתח להבנת משבר הקורונה: עיקרון הצמצום הקבלי
הדילמה הנוראית הזו עלולה להפוך לתרחיש מציאותי נוכח מספר החולים המאמיר, והחשש שבבוא החורף המצב יחריף עוד יותר. כדי לענות על שאלות כמו זו שהוצגה לעיל, כונסו לפני כמה חודשים 26 מומחים בוועדה משותפת של המועצה הלאומית לביואתיקה, הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל ומשרד הבריאות. הוועדה פרסמה נייר עמדה מפורט, הקובע עקרונות וכלי הערכה שיאפשרו לרופאים לקבוע את סיכויי ההישרדות של החולים, ולתעדף את הטיפול בהם על פי תור במקרים של חוסר במשאבים. בוועדה היו חברים רופאים, משפטנים, אתיקנים, פילוסופים ואנשי דת – למשל שופט בית המשפט העליון בדימוס סלים ג'ובראן, המנכ"ל לשעבר של בית החולים שערי צדק פרופ' יונתן הלוי, הרב פרופ' יגאל שפרן, הפילוסוף פרופ' נועם זוהר, הקאדי מוחמד אבו־עביד ואחרים.
המסמך שכותרתו "נייר עמדה: תעדוף חולים קשים בתקופת מגפת הקורונה" כולל תרשים זרימה וטבלאות שיאפשרו לדרג את המטופלים לפי תפקודם לפני מחלתם, הרקע הרפואי שלהם, מספר המערכות החיוניות הכושלות בגופם, והערכת השרידות שלהם – טובה, בינונית, גרועה, נמוכה ביותר. למטופל בעל סיכוי החלמה טוב יותר תינתן קדימוּת על פני מי שסיכויי ההישרדות שלהם קלושים. כך למשל, לפי המסמך, חולה קורונה הסובל מאי ספיקה קשה של מערכות חיוניות – המוח, הלב, הכליות, הריאות או הכבד – יתועדף אחרון; מי שסובל ממחלה ממארת "עם פרוגנוזה קצרה", דהיינו עלול למות בטווח הקרוב, לא יוכלל בשיקולי ההנשמה כלל, במקרה של מחסור במכונות הנשמה; וחולים בדמנציה קשה יתועדפו אחרונים גם אם סיכויי ההישרדות שלהם גבוהים יותר משל מטופלים אחרים.
כדי להבין את מערכת קבלת ההחלטות שתופעל, חס ושלום, במקרה שבתי החולים יתמודדו עם עומסים קשים במחלקות הקורונה, נפגשנו עם כמה מחברי הוועדה: הרב פרופ' אברהם שטיינברג ופרופ' אפרת לוי־להד – שניהם יושבי ראש לשעבר של המועצה הלאומית לביואתיקה – ופרופ' גיל סיגל. שטיינברג הוא נוירולוג ילדים, מומחה לאתיקה רפואית, מנהל היחידה לאתיקה רפואית במרכז הרפואי שערי צדק וחתן פרס ישראל לספרות תורנית. לוי־להד היא מומחית לרפואה פנימית ומנהלת המכון לגנטיקה רפואית בשערי צדק. סיגל הוא מרצה למשפט, ראש המרכז למשפט רפואי ולביואתיקה בקריה האקדמית אונו, מנתח אף, אוזן וגרון, ראש וצוואר, וחוקר בכיר במכון גרטנר למדיניות בריאות. שלושתם עסוקים יום־יום בהצלת חיים ובשאלות אתיות סבוכות הנוגעות לחיי אדם.
תוחלת וחיים
במדינות שונות בעולם הוחלט לייחס חשיבות רבה לגיל המטופל, וכשאזלו המשאבים, בתי החולים כמעט "ויתרו" על הטיפול במבוגרים הסובלים ממחלות רקע. הוועדה הישראלית החליטה אחרת. "אין לכלול בתעדוף שנות חיים", כתבו המומחים, לצד אזהרה לא להתייחס למין, גזע, לאום, מצב כלכלי ועוד. "יש גישה שאומרת שאם עורכים תעדוף, צריך להציל כמה שיותר שנות חיים, ואז אני אמורה לבחור בצעיר בעל תוחלת החיים הארוכה יותר", מסבירה לוי־להד. "רוב המתעדפים נקטו בגישה של השגת מרב שנות החיים, אבל אנחנו אמרנו שערך החיים זהה. כל חיים הם חיים – בן עשרים ובן שמונים שווים מבחינה ערכית, מוסרית, בדיוק אותו הדבר".
לוי־להד מודה שזו החלטה קשה, אבל היא משוכנעת שהוועדה קיבלה את ההכרעה הנכונה. "זה נושא שאין בו תשובה פשוטה. הגישה שנקטנו בוועדה, ואני בהחלט עומדת מאחוריה, היא אבסולוטית וגם נוחה יותר, כי אתה לא נכנס לדקויות בלתי רפואיות". לדבריה היא דנה בכך עם אביה פרופ' עזריאל לוי, מתמטיקאי ולוגיקן בן 86, שדווקא חשב אחרת. "הוא אדם רציונלי מאוד, ולדעתו זו שטות מוחלטת וצריך להסתכל אך ורק על תוחלת החיים. לדבריו הוא עצמו היה מעדיף שיצילו במקומו מישהו בן עשרים".
פרופ' לוי־להד: "כשחולה יחיד עומד לפניך, אתה לא ישן בלילה, כי אתה מרגיש באופן ישיר את ההשפעה שלך על חייו. דווקא בוועדה שמשפיעה על הרבה יותר אנשים יש תחושת ריחוק, כשחושבים על זה באופן הגיוני יותר ורגשי פחות"
שטיינברג: "מה שקבענו הוא שהתעדוף יהיה בהתאם לסיכוי ההישרדות מהמחלה בלבד, ברגע נתון. אם מגיע אדם בן 89 והוא בריא, ואדם בן 20 והוא פחות בריא, גם אם לצעיר יש לכאורה יותר שנים עתידיות – אם סיכויי ההישרדות של המבוגר טובים יותר, הוא יקבל את הטיפול. בפועל, להרבה מהמבוגרים יש גם מחלות רקע, אבל זה שיקול רפואי, לא חברתי. הסיכוי של המבוגר לשרוד עם מחלות הרקע יהיה בדרך כלל נמוך יותר, ולכן הצעיר ללא מחלות הרקע יקבל את הטיפול, אבל לא בגלל מספר השנים שנשארו להם לחיות. אחרת נצטרך לשאול, האם נבדיל בין אדם בן שלושים לאדם בן חמישים? ומי ערב שלצעיר באמת יש סיכויי הישרדות גבוהים יותר? הוא יכול לשרת בצבא, לעבוד בעבודה מסוכנת, הוא נוהג יותר. לצעיר מסוים יכול להיות סיכוי גבוה יותר למות לא בגלל מחלות, אלא בגלל נסיבות חיים. לכן התרחקנו ממודל שנות החיים, שאנחנו לא יודעים להעריך אותן ולכמת אותן. אמרנו שיכולת השרידות המיידית היא שקובעת, ולפי זה אנחנו יוצרים שוויון בין הגילים בתעדוף".
עניי עירך
ההחלטה להתייחס אך ורק לשיקולים רפואיים פירושה שגם לא לוקחים בחשבון את מידת "אשמתו" של החולה במצבו. אדם שחבש מסכה, שמר על מרחק של שני מטרים ובכל זאת נדבק בקורונה, לא יקבל עדיפות על פני מי שנדבק במכוון ב"מסיבת הדבקה" תיאורטית. כפי שכתוב במסמך: "אין לכלול בתעדוף… דברים העלולים להיחשב כעומדים לחובתו של החולה, ובכלל זה התרשלות שאולי גרמה להידבקות בקורונה". כמובן, גם אין להבדיל בין חולים על פי מגזר; בן למיעוט דתי או אתני לא יקבל טיפול נחות מחולה בן מגזר הרוב.
לוי־להד מזכירה שתעדוף חולים קשים לא נערך בישראל עד היום, "ואני מקווה גם שלא נעשה אותו. זה יקרה רק במצב של חוסר משאבים קיצוני". שטיינברג מסכים: "חובת המדינה לדאוג לכך שלא נידרש לערוך תעדוף. יש חובה מוסרית, לא רק פוליטית וכלכלית, לעשות כל מה שאפשר כדי שלא נגיע למצב הנורא הזה. להכשיר צוותים, לרכוש אמצעי הנשמה, מכשירי אקמו, מיטות טיפול נמרץ. במקביל יש חובה מוסרית על האזרחים להתנהג כך שלא נגיע לאי ספיקה. זו לא רק חובה מקצועית, אלא חובה מוסרית על כל אחד מאיתנו. אבל אם הגענו למצב של אי ספיקה, המסמך אומר במפורש שאסור לתעדף חולה קורונה על פני חולה אחר. גם חולה לב וגם חולה סרטן או סוכרת הזקוקים לטיפול, נכנסים לאותה מערכת תעדוף.
"נכון שצריך לפתוח אזורים לקליטת חולי קורונה, אבל אסור שזה יהיה על חשבון החולים 'הרגילים' שזקוקים לאותם אמצעים כדי לשרוד. זכותם לשרוד לא נופלת מזכותו של חולה קורונה, רק כי עכשיו הקורונה בכותרות. אם יש שיקול להפוך בית חולים לבית חולים בלעדי לקורונה, כי יש לזה יתרון מסוים מבחינת בידוד המגפה, חייבים במקביל למצוא מקום לחולים האחרים".
"יש רגעים בקריירה שאני חושב לעצמי 'מי שמך?', אבל בסופו של דבר רופאים צריכים לקבל החלטות גורליות", אומר סיגל. "גינקולוגים מחליטים אם לערוך הפסקת היריון מאוחרת, רופאי טיפול נמרץ צריכים להחליט אם לנתק חולה בן 78 ממכונת הנשמה. ככל שהרפואה מתקדמת יותר, הקרב על זמינות המכשירים מחייב אותנו להתמודד עם החלטות אתיות.
"אני חבר בוועדה לניסויים בבני אדם ובוועדה לבחירת מין הילוד. אין שם הכרעות קלות. כשזוג מבקש מסיבות שונות ללדת ילד ממין מסוים, קשה להגיד להם 'לא, המדינה לא מאשרת'. אבל בסופו של דבר עושים את זה, יום־יום. זה התפקיד הרפואי, האתי, המקצועי".
לוי־להד: "כשחולה יחיד עומד לפניך, אתה לא ישן בלילה, כי אתה מרגיש באופן ישיר את ההשפעה שלך על חייו. דווקא בוועדה שמשפיעה על הרבה יותר אנשים, יש תחושת ריחוק, כשחושבים על זה באופן הגיוני יותר ורגשי פחות".
הוועדה דנה גם בסוגיית הטיפול במי שאינם אזרחים ישראלים – תיירים, עובדים זרים ומסתננים. "בתקופת מגפה, מבחינת הזכאות לטיפול רפואי בתנאי חירום, הקוד האתי והתפיסה המשפטית לא מבדילים בין דם לדם", אומר סיגל. "הקוד האתי הצרוף קובע שכל אדם הוא אדם, ומעבר לכך יש גם שיקול של תועלת: המגפה היא עולמית, וכמו שאזרחים ישראלים יקבלו טיפול בשווייץ – אנחנו נגיש כאן טיפול לאזרחים אחרים".
יש פה די הרבה עובדים זרים, וקיימת גם תנועה של חולים מהרשות הפלסטינית. איך מנהלים טיפול עולמי כזה?
"'טיפול עולמי' היא כותרת שנשמעת טוב, ואז צריך להפוך אותה למשהו ישים ועובד. לגבי עובדים זרים ובעלי נתינות אחרת, החלטנו לא להיכנס לפרטי פרטים, אלא להכריע שהטיפול ייקבע לפי נתונים רפואיים. זה קצת מזכיר את נושא תרומת האיברים: גם שם יש תעדוף, כי היצע האיברים להשתלה נמוך מהביקוש. לכאורה לא מבדילים בין דם לדם, אבל כן יש בנושא הזה עדיפות מקומית. אנשים שאינם אזרחי המדינה לא נכנסים לרשימת ההמתנה להשתלה. אבל בקורונה כולם מגיעים לחדר המיון, ואי אפשר למיין שם על בסיס המקום שבאת ממנו. במסמך הסופי של הוועדה מוצע לממשלה לקחת אחריות ולסייע לרשות הפלסטינית".
לוי־להד: "יש כאן גם שיקולי תועלת אחרים. בסינגפור, אחרי שהשתלטו על המגפה באוכלוסייה הכללית, הייתה התפרצות שמקורה במגזר הגדול של העובדים הזרים. משיקולי אתיקה וגם משיקולי תועלת אנחנו צריכים להיות ערבים לכולם, גם לגר הגר בתוכנו".
שטיינברג: "יש הבדל בין זרים שנחשבים לתושבים כאן, ובין תושבי הרשות הפלסטינית או רצועת עזה. הן אמנם לא יכולות לדאוג לתושביהן באופן מיטבי, אבל האנשים הללו לא גרים פה. יש לנו חובה מוסרית לסייע גם להם, אבל זה שונה מהאחריות שלנו כלפי מי שחי פה – אזרחים ולא אזרחים, ובכלל זה מסתננים בלתי חוקיים, כי אין להם ולנו שום אפשרות אחרת".
איך יתבטא ההבדל בטיפול?
"לא נכנסנו לפרטים האלו, אבל ייתכן שאם יהיה מחסור במכונות הנשמה, לא נעביר מכשיר כזה לעזה. לא צריך לעורר את הסוגיה הזאת כי כרגע היא לא אקטואלית, והיא מעוררת הרבה רגישויות. מבחינה אתית טהורה יש לנו מחויבות לסייע ככל האפשר, אבל זו לא מחויבות זהה. יש כלל מוסרי של 'עניי עירך קודמים'".
ובאמת, מה עקרונות התעדוף אומרים על פערי מרכז־פריפריה, או על פערים חברתיים־כלכליים?
"במרכז יש הרבה בתי חולים והרבה מומחים, ובפריפריה יגיעו מהר יותר לאי ספיקה. לכן הניוד של האמצעים, הצוותים והחולים צריך לאפשר אחידות גיאוגרפית. באירופה או באמריקה זה שונה, אבל לא במדינה קטנה כמו ישראל. צריך להיות שוויון בין מרכז לפריפריה".
פרופ' שטיינברג: "צריך לקבוע תבחינים קצרים ומובנים, כדי שהרופא יוכל להסתכל על החולים ולהחליט בתוך דקות במי הוא מטפל. אחד מהתעדופים – מבחינה רפואית – הוא המצב התפקודי. תפקוד מוגבל של אדם קטוע רגליים לא יוציא את החולה מיד מהמשחק, אבל צריך לקבוע סדר"
לוי־להד: "תוחלת החיים של אדם בפריפריה נמוכה מזו של תושב המרכז, בין השאר בגלל השפעה של המעמד החברתי־כלכלי. הבעיות האלו קיימות כל הזמן, ובדרך כלל אנחנו חיים איתן בשלום, משום מה. האם סביר שתוחלת החיים בבאר־שבע תהיה נמוכה מבתל־אביב? אני לא חושבת ככה, אבל העובדה היא שכחברה אנחנו מקבלים את זה.
"אנחנו ועדה מייעצת, לא גוף ביצועי. אנחנו אומרים מה לדעתנו נכון לעשות, אבל בסופו של דבר האחריות היא על הממשלה. מה שכן, צריך להעלות את המודעות לפערים. אם תשאלי אנשים אם יש הבדל בין הדאגה להישרדותם של תושבי קריית־שמונה 'המשעממים' לבין הישרדות תושבי תל־אביב, יגידו לך 'מה פתאום, כל מקרה לגופו'. אבל אנחנו יודעים שזה לא נכון, ומשום מה האזרחים מקבלים את זה כגזרה משמיים.
"בוועדת סל התרופות עושים בכל שנה תעדוף 'אכזרי' ומשפיע: המדינה מקצה סכום כסף מסוים לבריאות, וזה כבר תעדוף. ככל שהסל קטן יותר, יש יותר נפגעים – ואגב, כל שלושה ימי סגר הם כמו העלות הכוללת של סל הבריאות בשנה. אם נעמוד בפני שוקת שבורה מבחינה כלכלית, יהיו לזה השלכות בריאותיות גדולות הרבה יותר מאשר למסמך התעדוף שלנו, אבל גם זה משהו שלפעמים לא נוח לחשוב עליו".
הבדלי נוסחים
גם "יכולת ההתניידות" של החולה הוכנסה לנוסחת התעדוף, והוועדה ספגה על כך ביקורת, בטענה שהדבר פוגע לכאורה בבעלי מוגבלויות. נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים, אברמי טורם, קרא לתיקון ההמלצות וטען שהמסמך מפלה ועומד בניגוד לחוק הישראלי ולאמנת האו"ם בנושא.
לפי שטיינברג, מדובר באי הבנה של כללי התעדוף. "הם הבינו שזו אפליה קבוצתית נגד בעלי מוגבלויות, וכמי שנלחמים על מקומם בחברה ועל זכויותיהם, הם חשבו שהמסמך הזה פוגעני. נפגשנו בזום עם נציב שוויון הזכויות ממשרד המשפטים ועם נציגי ארגונים, וגם לאחר שיחה ארוכה לא הצלחנו לשכנע אותם שזה לא מה שהמסמך אומר. ביקשנו הצעות מצידם, קיבלנו חלק מהערותיהם, אבל נשארה מחלוקת בשאלה אחת עקרונית לנו ולהם. בנקודת הקצה, כשמגיעים למיון או לטיפול נמרץ עשרים חולי קורונה שצריכים מיטה או מכשיר הנשמה, איך הרופא יתעדף אותם? צריך לקבוע תבחינים קצרים ומובנים, כדי שהוא יוכל להסתכל על החולים ולהחליט בתוך דקות במי הוא מטפל. אחד מהתעדופים – מבחינה רפואית – הוא המצב התפקודי. זה לא שתפקוד מוגבל, נניח של אדם קטוע רגליים הנעזר בכיסא גלגלים, יוציא את החולה מיד מהמשחק. יש אדם עם מוגבלות, יש מבוגר, יש חולה לב או כליות – גם בתוכם צריך לקבוע סדר".
הצלחתם להגיע להבנות?
"נשארנו חלוקים. גם היום, אחרי שהמסמך הוגש פעמיים ועלה לאתר משרד הבריאות ופורסם בעיתונות, עדיין הם סבורים שצריך למחוק את הקריטריון הזה. לדעתנו מחיקתו תגרום לאפליה לא הוגנת".
סיגל: "נושא המוגבלויות עשה רעש ומשך תשומת לב, אבל בתוך המסמך יש פרקים רבים וחשובים אחרים. יש שם עניינים מהותיים ביחס לגיל, או מצב רפואי כללי. מפת השיקולים נרחבת, והמוגבלויות הן ענף אחד חשוב מבין ענפים רבים".
לוי־להד: "אחד הטיעונים שלהם היה שהניסוח המקורי שלנו בעייתי. הם פועלים שנים להשגת שוויון, והעניין ההצהרתי היה קשה להם".
את חושבת שטעיתם?
"לא היו לנו כוונות רעות, אבל אני חושבת שהניסוח המקורי לא היה חד וברור מספיק, והיום הנוסח כבר מביא את זה בחשבון. למדנו מזה, ואנחנו מתכוונים להמליץ שנציב השוויון של אנשים עם מוגבלויות יהיה חלק מהמועצה לביואתיקה. השיח איתו ועם הארגונים חידד את הצורך לכלול נציגים של כל האנשים הרלוונטיים".
שטיינברג: "היה לנו ברור שאנחנו לא מתכוונים להפלות קבוצה כלשהי – זקנים, חולים במחלות כרוניות קשות או מוגבלים – אבל למדנו שצריך להיות רגישים יותר לפרשנות של הדברים".
מוסר בסיס
סוגיה אתית־רפואית אחרת שמתעוררת בעיתות מגפה, היא ההקפדה על בטיחות בניסויים למציאת תרופות או חיסונים. "זה נושא שקשור באתיקה בזמן משבר", אומר סיגל. "עד כמה אני נכון להזדרז עם ניסויים בבני אדם? היו מקרים בעבר שעיגלו פינות, ויתרו על איזונים ובלמים, ונגרם נזק. מצד שני, אנחנו לא יכולים להמתין עשרים שנה כדי לראות מה קורה עם החיסון. יש למצוא את האיזונים בזמן הקורונה – להקפיד על מה שצריך, ולוותר על מה שאפשר לוותר. בעיקר צריך לוודא בטיחות, השתתפות של מתנדבים בלבד, ומתווה ראוי לניסוי. המגפה אינה מבטלת את הצורך בהקפדה על תהליך פיתוח נכון.
"הופתעתי כשהמכון הביולוגי בנס־ציונה הצהיר שהוא מפתח חיסון, והודיע שהניסוי לא ייערך בישראל. איש אתיקה היה מרים גבה. למה? אתה נהנה מהתוצאה בלי להסתכן בתהליך, אבל כשאתה רוצה שמשהו יהיה אתי, אתה חייב להראות שיש שיקולי הוגנות בקבלת ההחלטות".
שטיינברג ולוי־להד היו כאמור יושבי ראש משותפים במועצה הלאומית השנייה לביואתיקה, שפוזרה באוגוסט שעבר בתום כהונתה. בינתיים טרם מונתה מועצה חדשה. "זה גוף שהציבור לא מודע לקיומו. ישראל הייתה ממדינות המערב האחרונות שהבינו שיש צורך במועצה כזאת", אומרת לוי־להד. "חברים בה נציגים מתחומים שונים ממשרד הבריאות, משרד המשפטים, המשרד להגנת הסביבה ועוד. לממשלה יש גופים מייעצים רבים, ואנחנו רוצים ששיקולי אתיקה יהיו חלק ממערך השיקולים. היום הרבה פעמים מסתכלים על אתיקה בתור מותרות – 'יש לנו דברים חשובים יותר לעשות'. אם ניקח את הקורונה, לפני שדנים באתיקה המחשבה היא שצריך לטפל ולרפא. האתיקה נחשבת לא רק כמותרות, אלא גם כמעצור: אתה שם על עצמך מגבלות. אבל יש מעט מאוד דברים שאי אפשר למצוא דרך אתית לעשות אותם, ולכן אנחנו צריכים להתאמץ ולמצוא את הדרך הזו. תראי למשל את תחום הגנת הסביבה. היום, בכל מיזם בנייה אחד השיקולים הוא מה תהיה ההשפעה על הסביבה, מתוך הבנה שזהו משאב ששייך לכולנו ואנחנו רוצים לשמור עליו. זה תקף גם בתחום הביואתיקה".
פרופ' סיגל: "הטיפול במשבר הקורונה מתנהל כשהאתיקה בשוליים, וזה בלתי סביר. זה ליקוי מאורות. האתיקה היא כלי להארת הסוגיות, שמאפשר לציבור לקבל את ההכרעה. כשהציבור הישראלי יראה את השיקולים שמאחורי ההחלטות, האמון יהיה גדול יותר. לכן אתיקה אינה מותרות אלא כלי הכרחי להנעה של הציבור"
סיגל: "אגיד את זה בפחות עדינות: כרגע הטיפול במשבר הקורונה מתנהל כשהאתיקה בשוליים, וזה בלתי סביר. זה ליקוי מאורות. האתיקה היא כלי להארת הסוגיות, שמאפשר לציבור לקבל את ההכרעה. הציבור הישראלי חכם, וכשהוא יראה את השיקולים שמאחורי ההחלטות, האמון יהיה גדול יותר. לכן אתיקה אינה מותרות אלא כלי הכרחי להנעה של הציבור".
איפה לדעתך יכולתם להשפיע יותר במשבר הקורונה?
"בכל מה שקשור ביחס לזקנים ולבודדים, בדרך הנכונה להטיל סגר, בהתחשבות באוכלוסיות מוחלשות. יש רגישות תרבותית, דתית – שמענו איך הרגישו בבני־ברק אחרי שהטילו עליהם עוצר. איפה ההכנה המנטלית לתושבי העיר? איך מדברים עם החרדים, איך מתייחסים אליהם, מה חשוב להם?"
"בשלב הראשון של המגפה, אני חושב שהמגזר החרדי לא הבין מספיק את חומרת העניין", מעיר שטיינברג, כמי שמכיר את הציבור הזה ואת מנהיגיו. "זה מגזר שלא חשוף לכלי התקשורת, והייתה גם תחושת אי אמון – חשד שסוגרים את בתי הכנסת והישיבות שלא לצורך, לשם התנכלות. הם לא שמרו על עצמם, לא כאן וגם לא בניו־יורק. אבל כשהבינו שהמצב מסוכן, ושיש אמצעי מניעה – מסכות וריחוק חברתי – ראינו שינוי והקפדה. כל הרבנים כמעט יצאו בקריאה נוקבת של 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', ואפילו הזכירו את דין רודף, על מי שפוגע לא רק בעצמו אלא גם באחרים. היום ההקפדה בציבור החרדי גבוהה במיוחד. הם מקפידים יותר מאשר בהפגנות בבלפור או בחוף הים בתל־אביב. אבל יש בעיה, והיא שהציבור החרדי גר בריכוזים צפופים, הרבה בני משפחה בדירות קטנות, ולכן ההדבקה בתוך הבית גבוהה כל כך. קשה לבודד פיזית את האנשים, והמגפה משתוללת".
במה יתרום איש האתיקה למניעת אפליה וקיפוח?
סיגל: "הוא יגיד, למשל: תראה לי שהפתרון שלך ברמת־אביב ובבני־ברק הוא אותו פתרון. תראה לי שהוא עקבי, הוגן, מפזר באופן שווה את העול וגם את התועלת. יש לנו כלים לניהול משבר כזה. האתיקה היא לא 'על הדרך', היא מקצוע, אבל בכל הגופים המכריעים לא היו אתיקנים. למה? אולי מקבלי ההחלטות חשבו שבאתיקה אפשר להסתדר לבד. לא, אתיקה היא מקצוע, וכשמזמינים אתיקן לא מפסידים, אלא מרוויחים".
פרופ' סיגל מציין בהקשר הזה את שאלת האיכון הסלולרי והזכות לפרטיות בשעת מגפה. "אתיקנים פשוט היו שואלים עוד שאלות. הכלל הבסיסי באתיקה, בכל מה שקשור לבריאות הציבור, הוא שיש לבחור את האמצעי הכי פחות מזיק שעדיין מסוגל להשיג את המטרה. אפשר להכניס את כולנו לאזיקים אלקטרוניים, אפשר לעשות איכון סלולרי, ואפשר לבקש מהציבור לדווח בעצמו. זה טווח של שלוש אפשרויות, ועכשיו צריך לדון בתועלת מול הסיכון. נניח שדיווח עצמי יביא 30 אחוזי הצלחה, האזיק האלקטרוני 90 אחוזים, והאיכון 75 אחוזים. 30 אחוזים מספיקים לנו? ואם לא, אולי אפשר להסתפק ב־75? אנשי האתיקה ידונו באמצעים, אנשי הבריאות יגידו מה הסף המזערי הדרוש לשם דעיכה יומית של ההתפרצות, ואז נקבל משוואה שתגיד לנו מה לעשות. אתיקה היא לא רק תיאורטית".
מצד שני, האתיקה גם לא תמיד יורדת לפרטי פרטים. לפעמים היא מתייחסת לסיפור הגדול של החברה ולמוסר הציבורי היסודי. "כמו שאמר הנשיא ריבלין, אנחנו חברה של שבטים, וגם הנגיף מפצל בינינו וגורם לכך שכל מגזר משוסה באחר", אומרת לוי־להד. "יש מי שאומר שאצל הערבים הנגיף הוא פיגוע. אחרים אומרים שאצל החרדים הנגיף הוא עדות לחוסר משמעת כלפי השלטון. גם על מפגיני בלפור, שאני נמנית עמם, אומרים שהם לא בסדר. כולנו עסוקים במבט על האחר ובנזיפה בו. בתור אנשי אתיקה אנחנו צריכים להתנגד לכך נחרצות. הנחת היסוד היא שכל אדם רוצה בבריאות שלו ושל בני ביתו וסביבתו, חוץ מאשר במקרי קיצון.
"באתיקה מקובל לומר 'שתי עוולות אינן יוצרות צדק'. אחד שואל למה מתירים מופעי תרבות אם לא מתירים תפילה בציבור, ואחר אומר שאם מתירים תפילה שיתירו ים, ושלישי אומר שאם מאפשרים הפגנות שיאפשרו לנסוע לאומן. השיח הוא 'תן וקח', וזה פשוט לא נכון. אם אני עושה דבר שגוי, לא יעזור אם אתיר למישהו אחר לעשות צעד שגוי משלו. כולם צריכים לקחת אחריות כדי שהדברים ישתנו"
