מאז ומעולם טונים גבוהים בוויכוחים פוליטיים על מסך הטלוויזיה גורמים לי תחושת סלידה ובוז כלפי הצד המתלהם. קשה לי מאוד להקשיב למה שנאמר בצעקות. זה גם יוצר ריחוק וגם נותן תחושה שלאדם הצועק אין באמת מה לומר, והוא שקוע כולו בהצגה דרמטית מול מצלמות. אתמול במהדורה הראשונה של חדשות 12 התברר לי שצעקות הן לא הדבר הכי נורא על המסך שלי, אלא דווקא ההפך מהן – חיוך מעושה שמתוכו יוצאות מילים קשות ורעות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מפקד בסיס חיל האוויר רמון מבקש שתפעילו את הדמיון
– הקבינט התחייב, אך המאבק על שטחי סי הופקר
– התקשורת בישראל "שכחה" שגם חרדים נפגעו משוטרים אלימים
באולפן ישבה הזמרת אחינועם ניני שהתראיינה בעקבות תמיכתה הלא-מאוד-מפתיעה בהפגנות בבלפור, שם היא שרה שיר על הדמוקרטיה. עד כאן הכול טוב ויפה. כשנשאלה על ידי המנחה אורן וייגנפלד מדוע בחרה לשיר דווקא על דמוקרטיה אחרי שלוש מערכות בחירות, ענתה ניני שדמוקרטיה היא אינה רק הזכות לבחור.
ניני צודקת, הדמוקרטיה כוללת בתוכה לא רק את הזכות לבחור ולהיבחר, אלא גם את חופש הביטוי, הזכות לחירות, חופש ההתאגדות והתנועה. כל אותן זכויות שהמדינה לא מונעת מאף אחד, אבל ניני בעצמה רומסת ברגל גסה, כשהיא יוצאת נגד זמרים שמופיעים מעבר לקו הירוק, למשל. בעבר גם סירבה לקבל פרס אקו"ם רק בגלל שבאותה שנה זכה בפרס על מפעל חיים הימני אריאל זילבר. גם הפגנות זלזול במוזיקה המזרחית הן מנת חלקה.
בחיוך שלא יורד לה מהפנים טענה ניני שהיא טיפוס שאוהב שוויון ושלום בין אנשים ובין מדינות, אמירה מגוחכת בהתחשב ברוזמה שלה שעשיר באמירות פוגעניות כגון: "אני מאחלת שתתעוררו מהכישוף שגזל את תבונתכם וחמלתכם", על אנשי ימין. "היטלר בן ימינו", על נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ו"גזען, נרקיסיסט, פרנואיד וולגרי", על מי אם לא – ראש הממשלה בנימין נתניהו. זו אותה אחינועם שהחלום על בירה אחת לשני עמים מפעם בה כל כך, עד שהשמיטה מהשיר "ירושלים של זהב" את הבית על חזרת היהודים לעיר העתיקה ולכותל, אחרי מלחמת ששת הימים.
אפשר לטעון שכל אלו נאמרו בעבר, וכרגע היא במקום אחר ומואר בהשראת ההפגנות שנותנות לה תקווה, ועל כן היא לא מפסיקה לחייך. אבל לאותו ריאיון הועלתה גם חברת הכנסת מטעם הליכוד אסנת מארק, בכדי להגיב על הטענות הקשות שהפנתה ניני כלפי נתניהו. מארק הדגישה את הזכות להפגין ואת חשיבות קיום ההפגנות, ואמרה בפה מלא שהיא בעד ההפגנות, רק שנראה לה שאי אפשר לטעון שישראל לא דמוקרטית.
ניני השיבה כהרגלה בחיוך שרומס ומוחק את כל מי שלא חושב כמוה ואמרה "את נורא חמוצה. תנסי קצת לחייך, לא יזיק לך". אין לי מושג מי היא מארק או מה פועלה ואני מודה שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמה או ראיתי את פניה, אבל חמיצות לא הייתה שם. ראיתי מולי אישה כנה שאומרת את דעתה ולא מחייכת. כי איך אפשר לחייך כשיש כזה קרע בעם? כשיש כזו אלימות מכל צד?
מארק שתקה לאורך כל הזמן שניני הטיחה בה העלבות ולא קטעה את דבריה, שזה כשלעצמו הישג מרשים. כשהגיע תורה להגיב, כוהנת השלום ניני לא נתנה לה לומר מילה היא המשיכה לשנן את משנתה בחיוך על העתיד הטוב שמחכה לנו כשנתניהו יתפטר, מה שכמובן יוכיח לטענתה סוף סוף שיש לו שכל. היא גם פנתה למארק ואמרה לה: "אני מדברת דברי טעם, ואת צועקת", "את שקרנית" ועוד.
וכשאני שואלת את עצמי מה כל כך משגע אותי בחיוך שלה התשובה היא ללא ספק – הצביעות. אי אפשר לומר מילים קשות בחיוך כזה שכולו משחק של נאורות והליכות. כשאין בניני טיפה של דרך ארץ, סובלנות או כבוד לזולת. לא מצאתי בדבריה שום סיבה אמיתית לחייך. כן מצאתי בדבריה התנשאות ובעיקר ניתוק מטורף ממלחמת אחים שעלולה לפרוץ פה אם לא נתחיל לכבד אחד את השני. מארגני המחאה חייבים להתנער מהדיקטטורית ניני שמתיימרת לשאת את דגלם, אחרת באמת נאמין שאין כאן דבר מלבד שנאה לאיש אחד. או במקרה האישי שלה – שנאה ליותר מחצי מהעם שלנו.
