לפני חודש או חודשיים התקשר אליי נציג של ארגון מסוים וביקש להזמין אותי כמרצה־אורח לשבת (אם במקרה אתה קורא את המילים הללו, תנוח דעתך, אני לא מתכוון אליך, היו עוד אחרים). דקות ארוכות הוא תיאר לי את הפרטים: המקום, ההקשר, הזמן; רק נושא אחד לא עלה במילה אחת לאורך כל השיחה: התשלום. קצת נבוך, שאלתי את אבא שלי מה נראה לו שזה אומר. "אם הוא לא נקב בסכום של כסף", אבא למוד הניסיון השיב מיד, "זה אומר שאין סכום כזה – הכוונה היא שתגיע בהתנדבות".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: "פריחת הדובדבן": הראיון שמסמל את חילופי האליטה התקשורתית
– הטלנובלה הישראלית-ארגנטינאית: מאחורי הקלעים של הקשר בין המדינות
– בין הקורונה לחוסר התיאום הביטחוני, הרש"פ מאבדת שליטה
הרב חיים נבון הציף בגיליון האחרון של "מוצש" את הסוגיה החשובה והרגישה של הקשר בין רבנים ציוניים־דתיים לכסף, או ליתר דיוק את היעדרו של קשר כזה. בטור נוקב הוא מתאר את תנאי השכר של חלק גדול מרבני הקהילות והר"מים, ומסביר היכן נמצא לדעתו הכשל: "הזנחה כלכלית", הוא מכנה זאת, "חוסר אחריות" שנובע מהתחושה "שלא נעים לדבר על כסף" ומחוסר הבנה שכסף הוא חלק מהחיים; ולכן הוא מייעץ לרב: "אם המשכורת שמוכנים לשלם לך לא מאפשרת לך לפרנס את ילדיך – לך לחפש עבודה אחרת".
אבל למרות שהמאמר חשוב ויפה, נדמה לי שהמוקד העיקרי נמצא במקום קצת אחר. אני לא בטוח שהסיפור הוא חוסר האחריות של הרבנים או הניתוק שלהם מן העולם. אינני חושב שרבנים צובאים על דלתות משרד הרווחה יותר (גם אם לא הרבה פחות) מאשר מגזרים עסקיים אחרים, ואני רוצה להאמין שרבנים שאמורים לחנך אדם לקחת אחריות כלכלית על משפחתו נוהגים כך בעצמם. הסיפור של הקשר בין תורה לכסף, כך נדמה לי, הוא סיפור סבוך הרבה יותר.
כשהייתי תיכוניסט ביקש אחד מאנשי הקהילה, נקרא לו ירון, לארגן חוג־לימוד תורני בתשעת הימים ובחר בי ללמד את צעירי הצאן. נעניתי לבקשה ברצון, אך כששאלתי בתמימות כמה משלמים, הוא השיב שאין תקציב ולכן זה יהיה בחינם. בתגובה אמרתי שאם כך אז אני מעדיף שלא, ועד היום צרובה בי נימת הקול המתפלאת, המאוכזבת: "אתה מלמד תורה רק בשביל כסף?"
זה לא רק עניין של חוסר נעימות. יש פה משהו עמוק, אמיתי, שטמון בדרשת חז"ל: "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' – מה אני בחינם אף אתם בחינם". כי כשמערבים כסף עם תורה, או עם כל אידיאולוגיה אחרת, משהו שם הופך פחות טהור, פחות נקי. אני זוכר איך סבא ראובן, פרופסור פוירשטיין בשבילכם, היה מספר איך שנים רבות לא הסכים לקחת כסף על הטיפולים הרבים שעשה בגישה החדשנית שלו, כדי שלא יאמרו שהוא מקדם אותה מטעמים של רווח אישי. ועד היום רבני צהר מסרבים בתקיפות לקבל תשלום מהזוגות המתחתנים, לא כי לא מגיע להם, אלא כי במצבה של החברה הישראלית זה היה צעד הכרחי כדי לנקות את האוויר.
כי יש משהו בכסף שמריח חסר כנות, משהו שפוגם בהיותך שליח. כאילו יהיה משהו פחות אמיתי בגרון החנוק שלי בשיעורים בתשעה באב, או בקול המתלהב (מדי?) בשיעורים לקראת יום הכיפורים, אם בסופו של דבר אעביר אותם בשביל כסף.
לחכמינו זכרונם לברכה דווקא היה פתרון למצב: רב לא יקבל תשלום על התורה שלו, הם קבעו, אלא על "שכר הבטלה" שלו, על זה שהוא יכול היה בזמן הזה לכתוב עוד כמה עמודים בדוקטורט או לשבת פעם לארוחת ערב עם המשפחה. ואפשר להפריד, כך אומרים חכמים, בין ה"רב" לאדם. התורה שלך תישאר נקייה, אמיתית, גם אם בסוף הערב תקבל תשלום שמכבד את המאמץ והזמן ואפילו את הכישורים שלך.
נדמה לי שאנחנו, הרבנים, דווקא עושים התקדמות יפה. וכשאני מעז לפעמים לשאול אם מתכוונים לשלם, הקול המאוכזב של ירון כבר מהדהד בי בעוצמה חלשה יותר. הגיע הזמן שגם אותו אדם שמתקשר, ומבקש שאבוא לשבת, יבין שהוא לא מבקש לקבל בחינם רק את התורה שלי, אלא גם את הזמן המשפחתי והתעסוקתי שלי.
זה לא שאנחנו לא נבוא בחינם כשצריך. אנחנו נבוא, כי אנחנו באמת מאמינים בתורה שלנו, זו שבשבילה ויתרנו על קריירות מכניסות בהרבה. אבל זה משהו שאמור לקרות רק במקרים של חוסר ברירה, וגם אז צריך לתת מקום של כבוד למחיר שאנחנו משלמים, שהאדם שבנו משלם. שהוא יהיה מונח על השולחן כבר בתחילת השיחה, ביוזמתכם, בדיוק כמו אם מדובר היה במלצר או במנקה שהייתם מבקשים ממנו לעבוד בחינם למען מטרה חשובה (נסו לדמיין את ההיסוס, את הרעד בקול, את אלף הסליחות שהיו מתלוות לבקשה לעבוד בחינם). והאמת, יכול להיות שדווקא אם במפגש בינינו יהיה מקום לצדדים הכלכליים, האנושיים שלנו, להיותנו בני אדם שצריכים להאכיל ילדים מתבגרים ולשלם משכנתא, גם התורה שתיווצר שם תהיה אמיתית ושלמה יותר.
