רחלי מלק-בודה

כתבת ובעלת טור, עורכת מוספים מיוחדים, מגישה ברדיו ואמא לארבעה

בעולם מתוקן אין מקום לתוכנית מתיחות

תכניות פספוסים אף פעם לא היו התגלמות המוסר, אבל הן מצליחות במבחן הקהל. רק מעטים, אם בכלל, עצרו פעם לחשוב מה המחירים של תוכניות כמו "אמבוש אקסטרים"

באחת התוכניות בעונה הראשונה של "אמבוש" מחליט עופר שכטר למתוח את צוות ההפקה שלו. במתיחה משתתף קותי סבג, שאמור להיות הנמתח, ולפתע הופך למותח. הוא שולף סכין וכאילו דוקר שחקן אחר שמשתתף במתיחה ושתי נשים שלא מודעות למתיחה הכפולה מתחילות לצרוח בבעתה. יגאל שילון, שנמצא באולפן הקונטרול מתועד בפנים המומות, זה עתה הוא בטוח שנגמרה לו הקריירה. ואז פורץ עופר שכטר בצהלות ילדותיות ועושה נאא בעין לצוות ההפקה שלו. הנה, הצלחנו למתוח גם אתכם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם קריסתה של כלכלת איראן תשפיע על יציבות המשטר האסלאמי?

– שר החינוך מודיע: "בתי הספר יפתחו באחד בספטמבר"
– ההיסטוריה מוכיחה: למרות הסקרים, הבחירות פתוחות

מאוחר יותר התראיין שילון וסיפר כי ברגע הזה הוא אמר לעצמו שזהו, הוא לא עושה יותר מתיחות. "זאת הייתה פרישה של דקה", צוטט כאומר.

אמבוש אקסטרים. צילום מסך: רשת 13

שבע שנים עברו מאז אותו אירוע, ונדמה שאיש לא הפנים את המסר. אף אחד לא עצר ואמר לעצמו, "רגע, מה אם התסריט הזה יקרה יום אחד במציאות?".

ושוב עולה למסך עונה של "אמבוש", ולא סתם עונה, אלא תחת הכותרת "אקסטרים". בעונה הזאת שכטר מתיימר להיות יותר משוגע, יותר נועז, למתוח עוד יותר את הגבולות. מה תעודת הביטוח שלו? סמוך על סמוך. סמוך על הנמתח שלא יקבל התקף לב, שלא יצא משליטה, שלא ישלוף סכין אמתית, שלא יקפוץ מבניין או אלוהים יודע מה.

בעונה הנוכחית הוא מצליח לגרום לרגב הוד להחסיר פעימה בקרב יריות שמתפתח על סט צילום, ומשדל את בן זיני לעבוד על טיילור שהסתבכה עם המאפייה הרוסית. כמעט בכל מתיחה של אמבוש מעורב איזה מאפיונר או פושע עם אקדח. בסוף, אחרי שהנמתחים מצליחים להסדיר את נשימתם, הם מתבקשים לפנות למצלמה ולהתוודות על כישלונם: "אני פלונית-אלמונית ועשו עלי אמבוש", הם קורצים למצלמה בחיוך מתוסכל, כאילו שיש להם בחירה. כאילו שהם יכולים אחרת. הרי שכטר הוא מהברנז'ה שלהם, ואף אחד לא רוצה לצאת מולו כבד או חסר הומור.

תכניות פספוסים אף פעם לא היו התגלמות המוסר, אבל הן מצליחות במבחן הקהל. הן זולות להפקה ולרוב עתירות רייטינג. קשה מאוד לוותר על השעשוע בלראות אדם אחר נלחץ ומתחנן על נפשו, אבל לשעשוע הזה יש גם מחירים.

בימים אלה משודרת בנטפליקס הסדרה "הליך תקשורתי" שעוסקת בהשפעות המדיה על החברה. בפרק הראשון שלה מתואר משפטו של אדם שרצח את חברו לאחר שזומן בהפתעה לתוכנית בידור, והחבר חשף בפניו שהוא נמשך אליו מינית. הרוצח, שמתואר על ידי קרוביו כבחור מופנם ועדין עד ליום הרצח, לא הצליח לשאת את המבוכה הציבורית שהייתה כרוכה בחשיפה הזאת.

קל להבין מהמקרה הזה שאנשים במצבי קיצון יכולים להגיב באופן בלתי צפוי. הם יכולים להיות נורמליים ביומיום, אך אם תשימו אותם במצב שפורט על נקודות רגישות הם עשויים להגיב באופן מפתיע, שעלול גם להשפיע על חייהם ועל חיי אחרים. אם בעבר תוכניות מתיחות היו מבצעות אקטים שהציבור נהנה לצפות בהם אבל לא האמין שהוא יכול באמת לחקות אותן, העידן הוויראלי הפך את חובבי המתיחות למקצועיים יותר. בכל פעם אנחנו נתקלים במתיחה יותר משוגעת שרצה ברשת, ורק מעטים, אם בכלל, עוצרים לחשוב על הפעם ההיא שבה הדברים עלולים להסתבך.

במציאות כזאת נדמה שגם לתוכניות מתיחות יש אחריות חברתית מסוימת. הציבור צופה בהם ולומד, כך גם הרף ברשת עולה, ושם לא תמיד יש מאבטחים שיעצרו את הקורבן כשיבחר להשתולל.

בלי שום קשר, הגיע הזמן שנשאל את עצמנו ממתי זה נעשה כל כך לגיטימי למתוח אנשים. מי נותן לאנשים כמו עופר שכטר את הזכות לכפות על אדם סיטואציה מתעללת שהוא לא חפץ בה? מה לומדים ילדים ובני נוער כשהם צופים בזה? אולי שלשקר זה סבבה, שלמתוח גבולות זה לגיטימי, שאחריות היא דבר נזיל, שלצחוק על חשבון מישהו אחר זה מבורך. מהו המסר החיובי שיכול לעלות מתוכנית כזאת, מלבד לשדל אנשים, ילדים ובני נוער להתעלל ביקיריהם?

בעולם מתוקן, תוכנית כמו אמבוש לא הייתה מאושרת לשידור. אבל אנחנו לא חיים במציאות מתוקנת, אנחנו חיים בעולם בו הדאחקה הפכה לקדושה, ופרצופו מדושן העונג של שכטר אמור לפצות על כל עוול ועל כל החסרת פעימה.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.