בשנים האחרונות עשיתי לעצמי מנהג – לא לבדוק מה המבקרים חושבים על סרט לפני שאני צופה בו. מדובר במסורת שאימצתי לאחר שנוכחתי לדעת שביותר מדי סרטים אין קשר בין לרלורי ההתנשאות של המבקרים לחוויית הצפייה שלי. המבקרים, למשל, שיבחו עד בלי די את הסרט "אהבה", בעוד שאני התחלתי לפהק בו אחרי עשר דקות. המבקרים גם עפו על "פוקסטרוט", אבל כשהגעתי לאולם ראיתי שחצי מהקהל מנקר. ובהתאמה מצערת – אם הייתי מקשיבה למבקרים, כנראה שלא הייתי נותנת צ'אנס לסרטו החדש של ויל פארל – "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האב, הבן וחרדת הנטישה
– "להתאחד נגד הסיפוח": הפלסטינים מנסים לעורר את השטח
– אדמה בוערת: "הפלסטינים הפכו את ההצתות לשיטת פעולה"
"הופך את התחרות הכי צבעונית ביבשת לחיוורת", כתב עליו שמוליק דובדבני ב-YNET. "קומדיה מביכה, לא מצחיקה ובלתי ניתנת לצפייה", כתב עליו אבנר שביט באתר וואלה. לא נעים להודות, אבל נהניתי מכל רגע. כמה נהניתי? היו קטעים שמצאתי את עצמי נשפכת מצחוק מול המסך, וזה לא משהו שקורה לי הרבה.
התאהבתי בסיגריט (רייצ'ל מקאדמס), נפלתי שבי בקיסמו של אלכסנדר למטוב (דן סטיבנס), המאצ'ו הרוסי שתקוע בארון, התמכרתי לתרבות האיסלנדית, שעוברת בצורה כל כך טובה בסרט ומלאה בהומור עצמי. לפרקים הרגשתי שאני ממש מפצה את עצמי על מנת האירוויזיון השנתית שנלקחה ממני אחרי שהקורונה חיזל"שה את הכל.
אז רגע, מה זה אומר עכשיו על הטעם שלי – שהוא לא במקום הנכון? יכול להיות שאני לא מבינה בסרטים? מהו בעצם הקריטריון לסרט מוצלח?
מבקרים אניני טעם יגידו שזה שילוב של חדשנות, מבע אומנותי פורץ דרך, אולי גם פילוסופיה מתוחכמת שעומדת מאחוריו. אבל אני דבקה בטענתו הפשוטה של אסי דיין, שסרט טוב הוא סרט שאנשים לא יוצאים ממנו להתפנות באמצע. ומי כמו דיין יודע – כשהסרט "גבעת חלפון אינה עונה" יצא לאקרנים, המבקרים כתשו את דיין לגזרים. הם לא הבינו את ההומור, לא קלטו את הקסם. היום הם נאלצים לאכול את הכובע.
העניין הוא שמעולם לא שמעתי על מבקר שהניח את המפתחות אחרי ביקורת כושלת על סרט מוצלח. כאילו יש איזה חוזה בלתי כתוב בינם לבין הקהל – שהם מזבלים את השכל וההמונים יוצאים לראות חרף הדיס-המלצה שלהם.
התירוץ האולטימטיבי לסיטואציה הזאת הוא כמובן שצריך להחליף את הקהל, כמו שצריך להחליף את העם שמצביע לביבי, כמו שצריך להחליף את הטעם המוזיקלי של אנשים שמעדיפים את דודו אהרון על פני ערן צור. המבקרים מבקרים והשיירה עוברת, ואף אחד לא שואל מה פשר תפקידם בכוח, אם דעתם אינה מדד לשום דבר מלבד טעמם האישי.
נזכרתי כמה הביקורות היללו והמבינים שיבחו את 1917, רק אני ראיתי והרגשתי שאני באמצע השיעמומון הכי גדול שצפיתי בו מזה זמן רב. מה אני אמורה לומר לעצמי עכשיו? היי, הבעיה אצלך אם את לא מבינה את הגאונות והיופי שבצילום סרט עם שוט אחד? למי אכפת בכמה שוטים הסרט הזה צולם אם אני כל כך סובלת?
למבקרים אכפת. התופעה המדאיגה היא שיותר מדי במאים מנסים להחניף למבקרים ועושים סרטים שמנסים לקלוע לטעמם על חשבון ההנאה הציבורית. יותר מדי אנשים מקשיבים למבקרים האלו ומוצאים את עצמם מפהקים בבתי הקולנוע. זה כמובן לגיטימי, ויש מקום גם לסרטים כאלה, אבל גילוי נאות לא יזיק, נניח "אנחנו סבלנו אתם תאהבו" או "אנחנו אהבנו אתם תסבלו". באמת כל כך קשה לכתוב את זה?
