כדי להבין איך התקשורת מלבה שנאה בחברה הישראלית, כדאי לראות את הכתבה ששודרה אתמול בתוכנית "שש עם אמנון לוי", בה עלה לשידור אמנון גולדיס, חרדי בעל חנות יינות ברמת גן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ועדת הכספים: הקלה במע"מ לארגונים אנטי ישראליים
– קורונה: התפשטות בחברה הבדואית, חשש ביישובי האזור
– תפסת מרובה: תיזהרו עם המחאות שלכם
מסתבר שגולדיס תלה שלט ובו הכיתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" מעל לשלט הרגיל של החנות, ונתבקש על ידי העירייה להסיר אותו בגלל שתליית שלטים מחייבת אישור. אי אפשר שלא לתהות למה סיפור כזה משעמם מגיע לתוכנית של לוי. אבל אז מסתבר שגולדיס תלה את השלט כי הוא ראה מולו את דגל הגאווה והיה לו קשה עם זה מאוד. יופי. עכשיו אנחנו הבנו. זה לא סיפור על שלט – זה סיפור על חרדי ששונא להטבי"ם.
לצערנו, סיפור כזה הוא לא חידוש גדול, אבל הוא בהחלט סיפק ללוי הזדמנות לעשות את מה שהוא אוהב וזה ליצור כותרות שליליות על חרדים. ועל כן הוא גם שואל אותו – למה אתה כל כך מתעצבן מדגל הגאווה? כאילו שיש מישהו אחד במדינה הזו שלא יודע למה דגל גאווה מעצבן חרדים, או לפחות אמור לעצבן אותם. מה הרווח משאלה כזו? ציקצוקים של צופים בתוכנית? כעס ועלבון מצד הלהט"בים? כמובן שמכאן השיחה התדרדרה להשוואה לדגל ישראל, חיילים שנהרגו והצהרות שגולדיס לא היה מוציא מהפה אלמלא היה נדחק לפינה. לא זו בלבד, אלא גם לאורך כל הריאיון מוקרן באנר בתחתית המסך ובו כיתוב שמסביר לנו שגולדיס חושב שהעירייה שונאת אותו ורוצה להוריד את השלט רק בגלל שמדובר בפסוק דתי ועל כן הם "אנטישמים". לא קצת מוזר להשתמש במילה הזו כשמדובר ביחס של יהודים ליהודים? או שאולי השימוש הזה מוסיף עוד שמן למדורה שגם ככה כבר בוערת באולפן. מרוב שהשיח הציבורי והתקשורתי נגוע בשנאה גם סיפור פשוט וברור כמו זה הופך להיות מלחמה.
שהרי, אם גולדיס ראה דגל שהפריע לו – שיכין דגל עם שמע ישראל ויתלה מולו, אף אחד לא יעז להגיד לו כלום. לכולם מותר לתלות דגלים. שלט גדול על חזית בניין הוא בהחלט משהו שהעירייה צריכה לאשר בלי קשר לתוכן. אם דווקא בשלט ליבו חפץ שיגיש בקשה לעירייה. ולגבי לוי – יש מספיק מחלוקות קורעות לב בין המגזרים בישראל אין שום סיבה לחפש אותם במקומות שהם לא נמצאים ובכלל אולי הגיע הזמן שהוא יניח קצת לחרדים. מיצינו.
