כשהתפרסמו דברי הרב קלנר על נשים, לא רציתי להגיב. לכל מי ששאל אמרתי שהמדורה הזו לא צריכה את הזרד המסוים שלי. אך לצערי, הרב קלנר ומקורביו אינם מניחים לדליקה לדעוך, ושופכים מדי פעם שמן למדורה, בהבהרות שאינן מבהירות ובהתנצלויות על כך שהתנצל. הרב קלנר הוא תלמיד חכם חשוב, אך גם אדם גדול עלול להוציא תקלה מתחת ידו. הזדהיתי עם תגובתו הנחרצת והשוללת של הרב אלי סדן. דברי הרב קלנר היו מעליבים, ולמיטב שיפוטי גם שגויים לחלוטין.
אינני רוצה להוסיף עוד בנוגע לדברים עצמם, אלא להתייחס לתופעה כללית יותר שהם מבטאים. יש המנסים לרכך את דברי הרב באמירה שאנו נמצאים במלחמת תרבות, וכך מנהלים מלחמה: יורים לכל עבר, גם אם לפעמים יש נפגעים. ואני אומר: כך לא מנהלים מלחמה, כך מפסידים במלחמה.
אנחנו אכן בעיצומה של מלחמת תרבות. אנו נלחמים כנגד מערך של תפיסות עולם המקצינות והולכות: פוסטמודרניזם מטורלל, פמיניזם רדיקלי, פוסט־ציונות ופוסט־מגדר. אבל אם למשמע הסירנות נרים את נשקנו ונירה לכל עבר, באויב ובאוהב גם יחד, הרי שחבל על הזמן והמאמץ. אפשר לחתום כבר עכשיו על הֶפסדנו. ירי לכל עבר אינו מוסרי, כי אסור לפגוע בחפים מפשע, וגם לא חכם, כי אי אפשר לנצח בדרך הזו.
כשיוצאים למלחמה, צריך קודם כול לחפש כמה שיותר בעלי ברית. אינני מבין את הלהיטות למצוא עוד ועוד יריבים, להטיל דופי בעוד ועוד קהלים. אנחנו צריכים לפעול באופן הפוך לחלוטין. בזמן מלחמת העולם השנייה שאלו את צ'רצ'יל איך הוא משתף פעולה עם סטלין הקומוניסט. צ'רצ'יל השיב להם: אם היטלר יפלוש לגיהינום, אומַר בבית הנבחרים כמה מילים בשבחו של השטן. מולנו אין היטלר ואין שטן, אבל יש לנו יריבים רעיוניים מרים, וההיגיון האסטרטגי המוצק של צ'רצ'יל בעינו עומד: אנחנו צריכים לחפש כמה שיותר שותפים למאבק הזה. ויש לנו שותפים פוטנציאליים, שאינם סטלין אלא רוזוולט.
יש החושבים להפך: אנו חייבים לחפש את הגרעין הטהור והזך, המזוקק מכל השפעה שלילית. צריך להדביר כל תערובת של טוב ורע, כי בכל מקום שיש בלבול ערכים, סופו של הרע המסולף לנצח. מעולם המושגים שלהם משתמע שאין מדובר במלחמה אלא במגיפה, וצריך למחות כל זכר לנגיף המסוכן. למה אני חולק על הטיעון הזה? כי הוא מניח שהטוב חלש והרע חזק, ולכן כל פירור של רוע וסילוף יצמח ויתפשט. עמדתי הפוכה: השורשים הבריאים – האמונה, הלאומיות, המשפחה – חזקים הרבה יותר מכוחות הפירוק וההרס. בכל מקום שיש שורש בריא צריך לחזק אותו, ולא לבדוק בציציותיו.
אי אפשר לנצח במלחמת התרבות בלי לרתום אליה את המיינסטרים הדתי־לאומי. רוב הציבור הזה גר בגוש דן, ומכונה בזלזול על ידי מתנגדיו משמאל "בורגנות דתית". למעשה, ברובם הגדול אלו אנשים ונשים טובים וישרים, אוהבי ה' ואוהבי עמם, עושים מילואים, משלמים מיסים, נאמנים למשפחתם ומקריבים למען חינוך דתי לילדיהם. לא כולם מקפידים על קלה כחמורה, אך ליבם נמצא במקום הנכון, ולרובם יש שמרנות דתית בריאה ואמונה פשוטה. אני מתכווץ בכל פעם שאני שומע רב חרד"לי מעליב אותם, מכנה אותם "דתיים לייט" ולועג לאמונתם. מי נתן לך רשות לדחות אותם ולעלוב בהם, ומי בדיוק הגייסות שיצעדו איתך למלחמת התרבות בלעדיהם?
מלבדם, אנו צריכים לצידנו גם את המסורתיים. גם אם אין הם אנשי הלכה, שורשי הזהות שלהם איתנים, לפעמים אף יותר מאלו שלנו, הדתיים. הם נאמנים ללא עוררין לאלוקי ישראל, לעם ישראל ולמשפחות ישראל. אכן, בנותיהם משרתות בצבא, כמו גם רבות מבנותינו. הן אינן שותפות לאובססיה האידיאולוגית לערבב בכל מקום נשים וגברים, הן מבינות את סלידתנו מהתעמולה הקווירית הרדיקלית שהפיצה יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, הן יכולות להבין גם את הטיעונים נגד שירות נשים ביחידות לוחמות. אך העלבונות הגסים המוטחים בכל חיילת פוגעים בהן ומכעיסים אותן. ובצדק. חיילות הרי משרתות בצה"ל מאז ימיו הראשונים. כל כך קשה לנו בחזיתות המלחמות שנכפו עלינו בעל כורחנו, ופשוט אינני מצליח להבין איזה טוב יכול לצאת מפתיחת עוד חזית מיותרת.
מתסכל לגלות שוב ושוב שדווקא רבנים שמבינים שאנחנו בעיצומו של מאבק מר – לדאבוני, לא כל חבריי הרבנים מבינים זאת – שכחו איך מנהלים מאבק ערכים. מלחמת תרבות לא מנהלים כמו טירון מבוהל היורה לכל עבר. נכון שכאן יורים רק מילים, והנשק הוא רק מטאפורה. אך אפילו במלחמת המילים חייל טוב זוכר שלנשק יש לא רק הדק, אלא גם נצרה וכוונת.
