הכול התחיל מהיפנים, שתדעו. היפנים אשמים בכול. אחרת אין דרך להסביר מדוע אומה שמייצרת מכוניות לארוחת בוקר חושבת שהגיוני לשווק הונדה שהאורות שלה לא כבים יחד עם המנוע. רק על זה הייתי גוררת את המהנדס שלהם לכיכר העיר ומצווה עליו לבצע חרקירי. אבל מה לעשות שהמכונית שלי לא התניעה, ולכן לא יכולתי להסיע אותה לכיכר העיר.
וכך קרה בצהריו של יום: שוב שכחתי את הרכב עם אורות דולקים ולא הצלחתי להתניע אותו. לא בגללי, בגלל היפנים כמובן. האישה המועצמת שבי לא נכנסה ללחץ. פשוט הפשלתי שרוולים ועשיתי את הדבר הכי הגיוני לעשות – התקשרתי לבעלי.
"את אפילו לא צריכה כבלים. יש בטרייה בבגאז'. תחברי אותה למצבר והרכב יניע", הוא אמר בקול שקול. אז הייתי רגועה עד הקטע שבו הבנתי שאי אפשר לפתוח את הבגאז' כי אין חשמל ברכב, והאפשרות היחידה שנותרה היא להשתחל לשם מתוך המושב האחורי עם כל המטר שמונים שלי. אבל גם אחרי שקיפלתי את עצמי למוות וחילצתי את הסוללה בהצלחה נשארתי עם מכשול אחד קטן – לא היה לי מושג איך מרימים את מכסה המנוע. "נו, יש שם צ'ופצ'יק קטן כזה", הפציר שותפי לחיים. "עזוב, אני אסתדר כבר", אמרתי לו, ומובן שהסתדרתי.
עומדת לה אישה על הכביש ומנפנפת לעוברים והשבים כאחרונת הטרמפיסטיות. והנה עוצר לו בחור נחמד, לא הייתי נותנת לו יותר מ־17, מחנה את הקורקינט, מרים את המכסה, מחבר פלוס למינוס והופ, הרכב מתניע. אלו הרגעים כנראה, אלו הדקות שבהן את הופכת מאישה גדולה ומועצמת לעלמה במצוקה שצריכה שיפתחו לה את הפקק בבקבוק.
באותו יום הבנתי – אני פמיניסטית בלאי. בזמן שהגבר שלי נדרש להתעניין ולהיות מעורב, יש שטחים נרחבים בקיום היומיומי שאני נמנעת מלהיכנס אליהם. איך יכול להיות שהאיש שלי מכניס מכונות כביסה, קולע צמות לילדה, יודע לטגן שניצלים, רשום לכל קבוצות הווטסאפ של הילדים ועושה קניות בסופר, ואילו אני – במשך כל 36 שנותיי על הפלנטה – לא פיניתי שתי דקות מחיי כדי להבין איך פותחים את מכסה המנוע?
יש קטע נפלא בספר "באדולינה", שבו הכיור נסתם והמלך מפציר בגבי ניצן לא לקרוא לשרברב. "החברה שגדלת בה מטפחת יצורים תלותיים", הוא אומר לו תוך כדי שחרור הסתימה, "ככה יוצרים עולם של קורבנות. אף אחד לא יכול להסתדר לבד. בתחילת התיכון אתה כבר צריך להיסגר על רשימה מצומצמת של דברים שאתה יודע לעשות. מחלקות שלמות ננעלות בפניך".
"אני לא רוצה להיות מלך", עונה לו ניצן, "ולא רוצה לדעת לפתוח סתימות".
"בשביל להיות מלך אני לא צריך להיות מכונאי מדופלם", עונה לו המלך, "ואתה לא אמור להיות אינסטלטור. אנחנו רק צריכים לא לפחד. לדעת שתמיד יש לנו אופציה. שאנחנו לא חסרי אונים".
מעולם לא פגשתי בגבר שמפחד לנהוג, אבל נשים עם בעיית הגה אני דווקא כן פוגשת. לאחת אין רישיון, השנייה נוהגת רק בתוך העיר, השלישית מפחדת להיכנס לאיילון. אם יש הצדקה קיומית למונח "הסללה" היא קיימת במרחק שבין האישה לאוטו. לא פעם תמצאו שם גבר שאחראי לקונצרט החרדות – אב שסירב לתת לילדה שלו את הרכב באותה חופשיות שבה הוא נתן לאחים שלה. בריון שדפקת לו את האאודי וגרם לך להרגיש שאת נסיכת הטמטום עלי אדמות.
מתישהו את תשתכנעי שאולי באמת אין לך את זה. שאת כנראה מסוגלת להנדס בית שלם, לתקתק שלושה ילדים לארוחות ומקלחת, לסיים תואר שני בהצטיינות יתרה, אבל להשחיל כלי רכב בין שתי מכוניות? לזה את לא נולדת, ואל תנסי בכלל. אני מכירה כל כך הרבה נשים שוויתרו על הצעות עבודה שוות בגלל הפחד לתמרן בכבישים. יכולתי בקלות להיות ילדה כזאת אלמלא אבי היה בוחר שלא לוותר לי. יום אחרי שקיבלתי רישיון הוא הכניס אותי לרכב וציווה עליי לנהוג עד לבית של סבתא שלי בירושלים. "הבת שלי לא תפחד מאוטוסטרדות", הכריז, וכך היה. גם כששיפשפתי לו את הטמבון וריסקתי לו מראה קדמית לא שמעתי ממנו מילה על נשים ורישיון. אז חוש טכני לא חסר לי. מוטיבציה כנראה כן.
הביטחון הזה. המוכנות להתנסות ולטעות. היכולת להיכנס לאזורים שאני לא מכירה עד הסוף בלי לחשוש לצאת אידיוטית – מתי איבדתי אותם? יש אגף שלם של מיומנויות שאני מתעצלת ללמוד ולא בגלל שמישהו עצר בעדי. ומגיע שלב שבו התירוץ של ההסללה מפסיק להיות קביל, ומתחלף בשאלה כמה אחריות אני רוצה לקחת על חיי. האם אני באמת מעוניינת להיות מלכה – או שמא, באזורים מסוימים של הקיום האנושי, נוח לי להישאר עלמה במצוקה.
