פעם באו חברי מרצ להפגין בבני־ברק ביום העצמאות. הם עמדו מול ישיבת פוניבז' הליטאית, ומחו על כך שהחרדים אינם מניפים את דגל ישראל. ואז עלו כמה תלמידי ישיבה אל הגג, והניפו את דגל ישראל. אני זוכר איך הראו בטלוויזיה את המפגינים מתפזרים באכזבה. הם לא טרחו לאסוף מודיעין כמו שצריך, לפני שבחרו מקום להפגנה. הם לא ידעו שבישיבת פוניבז' מניפים ביום העצמאות את הדגל, כי כך ציווה ונהג מייסד הישיבה, הרב יוסף שלמה כהנמן. גם כשראשי הישיבה הבאים אחריו זנחו את אהדתו של הרב כהנמן למדינת ישראל, בזכות השמרנות הבסיסית שלהם הם המשיכו להקפיד על מנהגו הציוני.
לאחר השואה חשבו רבים שלעולם התורה כבר לא תהיה תקומה. הישיבות הגדולות של מזרח־אירופה חרבו כולן, ובארץ נמשכו צעירים חרדים רבים אל העולם החילוני החלוצי. הרב כהנמן איבד בשואה את אשתו, שלושה מילדיו ואלף מתלמידיו, אך הוא לא אמר נואש. הוא היה איש כריזמטי ואופטימי, אוהב אדם ומאמין גדול בתורה ובכוחה. במרץ בלתי נלאה הוא פתח במשימת שיקומו של עולם התורה מן האפר. הוא גייס תרומות, התראיין בתקשורת, הקים ישיבות, מוסדות חינוך ובתי יתומים. גולת הכותרת של מפעליו הייתה ישיבת פוניבז' המפוארת, ועל שעריה קבע באותיות גדולות פסוק שביטא את תקוותו ותפילתו: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".
כששכב הרב כהנמן על ערש דווי, בא לבקרו תלמידו, הרב שלמה ריסקין. הרב ריסקין הצעיר רצה לעודד את רבו הקשיש, שתלמידיו היו פונים אליו בגוף שלישי בכינוי "הראש־ישיבה", ואמר לו: רוב האנשים מאושרים אם הצליחו להגשים עשרה אחוזים מהחלומות שלהם; הראש־ישיבה בטח מאושר מאוד, כי הוא הצליח להגשים תשעים אחוזים מהחלומות שלו, ולהקים מחדש את עולם התורה בארץ ישראל. הרב כהנמן חייך, אחז בידו של תלמידו, ואמר לו: גם אני הגשמתי רק עשרה אחוזים מהחלומות שלי; פשוט היו לי חלומות גדולים יותר.
לרב כהנמן היה יחס מורכב לציונות ולמדינה. ביום העצמאות לא נהג לומר את תפילת "הלל" המשמחת, אבל גם לא את התפילה הנוגה "תחנון". כששאלו אותו איך זה מסתדר, אמר: אני מתפלל כמו בן־גוריון; גם הוא ביום העצמאות לא אומר הלל ולא אומר תחנון. הרב כהנמן הכיר טובה למדינה ולראשיה על תמיכתם במפעליו, הניף את הדגל ביום העצמאות והזמין את נשיא המדינה לטקס חנוכת בניין הישיבה, למורת רוחם של הקנאים. אחרי מלחמת ששת הימים כתב: "אפשר למשש את הניסים בידיים".
ראשי "אגודת ישראל" הפצירו בו פעמים רבות להיות חבר כנסת מטעם מפלגתם. הרב כהנמן התחמק. פעם אמר בהומור שלפי ההלכה צריך לקרוע את החולצה כששומעים דברי כפירה, ואם ייבחר לכנסת זה ידלדל מאוד את תקציב הביגוד שלו. בפועל הוא שמר על קשרים חמים גם עם אנשים שאינם מאמינים. ח"כ אברהם הרצפלד ממפא"י, "אבי ההתיישבות העובדת", היה ידוע במנהגו להגיע למעמד ההקמה של כל יישוב חדש בארץ ישראל, ולשיר בקול רם: "שורו, הביטו וראו…". הרצפלד החילוני למד בנעוריו בישיבת טלז עם הרב כהנמן. הם נשארו ידידים במשך כל חייהם, והרצפלד סייע רבות לרב כהנמן ולמפעליו.
פעם אמר בהומור שלפי ההלכה צריך לקרוע את החולצה כששומעים דברי כפירה, ואם ייבחר לכנסת זה ידלדל מאוד את תקציב הביגוד שלו. בפועל הוא שמר על קשרים חמים גם עם אנשים שאינם מאמינים
היום מלאו חמישים שנה לפטירתו של הרב כהנמן. כתיבה על יארצייט היא פתרון טוב לבעל טור שהמאמר שלו נכתב לפני הבחירות אך ייקרא אחריהן. אף אחד לא יודע מה יהיו תוצאות הבחירות, אך די בטוח שהיארצייט יגיע. זה גם טוב בשביל הפרופורציות. כשישבתי לקרוא על הרב כהנמן חשבתי, עד כמה היינו מפסידים לו היה נכנע להפצרות והופך לפוליטיקאי. במעשיו בעולם הרוח והחינוך השפיע הרבה יותר, והביא הרבה יותר טוב לעולם.
הפוליטיקאים מנהלים את חיינו, אבל הם בסופו של דבר פועלים לפי דעת בוחריהם; ובוחריהם מושפעים מהרעיונות שהוגים אנשי רוח ושמפיצים אנשי תקשורת. סדר היום הציבורי בישראל בשנים האחרונות הוכתב במידה רבה לאור שתי מילים, המתארות תופעות בדיוניות למדי: "הדרה" ו"הדתה". שני המושגים הללו נֶהגו בפקולטות למדעי החברה, והשפעתן על חיינו גדולה מזו של כל פוליטיקאי, למעט אולי ראש הממשלה.
לו זכה הרב כהנמן לחיות עוד עשר שנים, יש להניח שפניו של הציבור החרדי היו היום שונות מאוד, וממילא גם פניה של המדינה. פוליטיקאים מובילים את כותרות העיתונים, אך אנשי רוח מובילים את העולם. כמו שאמר פעם אורי אליצור – בעוד אלף שנה, יכתבו על שמעון פרס: מדינאי שחי בתקופת הרב עובדיה.
