בדרך לאיזה סידור במרכז המסחרי של שער בנימין, הבחנתי בה. נערה תמירה משוטטת בין הבניינים. שערה סתור, חצאיתה ארוכה, חולצה של מפלגת נעם עם שרוולי שלושת־רבעי מונחת עליה ברישול.
אני לא מסוג האנשים שנוטים לפצוח בשיחה עם זרים, אבל זה היה כמעט מזמין. "סליחה שאני מפריעה לך ככה באמצע היום, אבל מותר לשאול למה את מצביעה למפלגת נעם?"
וכאילו מישהו הכין אותה למפגש הזה, היא נעצרה ואמרה: "בטח, בשמחה. אני פעילה במפלגה. אמנם אני לא יכולה לחלק סטיקרים ברחוב כמו הבנים, כי זה לא צנוע, אבל אני משתדלת לעזור בדרכים אחרות".
"לחלק סטיקרים זה לא צנוע?"
"כן, כי את עומדת ברחוב, ויכולים לבוא גם גברים עם כוונות לא כל כך תמימות".
משם הפלגנו בשיחתנו. הנערה פצחה במונולוג עם כל מיני מילים מפוצצות כמו "אמת", "קודש" ו"מלחמה נגד הפרוגרסיבים". שאלתי אותה אם היא יודעת מה זה פרוגרסיבים, והיא לא לגמרי ידעה להסביר. "ותגידי, יצא לך בכלל להיפגש עם הקהילה הלהט"בית? לשמוע מה הטענות שלהם?"
"לא", היא אמרה. "אני לא אלך לתל־אביב ואדבר איתם. זה לא צנוע. אבל יש אצלנו בשכונה זוג להט"בי, עם ילדים אפילו".
התבוננתי בה, בפנים הנעריות שלה. רואים שהיא בחורה טובה. אני מהמרת שגם חכמה ומעורבת מאוד. היא הזכירה לי קצת את עצמי, אי אז בימים, כאשר קיפצתי על הגבעות במאבק נגד פינוי חוות גלעד. גם אני ידעתי אז לדקלם כל מיני שורות יפות על ארץ ישראל. גם אני הייתי בטוחה שאלו העמדות שלי, שאני בוחרת בהן. ואז, באוניברסיטה, הגיעה המציאות. אנשים חכמים וידענים ממני הטיחו בי אמיתות אחרות, והאסימון נפל. לא הפכתי לשמאלנית מזה, אבל כן בחרתי בימין מפוכח. זה כן גרם לי לתהות לגבי אותם מבוגרים שגררו אותי לשם, והשתמשו בי לצורך המאבקים שלהם בלי לחשוף בפניי את המציאות המורכבת.
ברחוב רבי עקיבא, במרכז בני־ברק, ניצב קיוסק קטן ומיתולוגי שנמצא בבעלותו של קרוב משפחה שלי. במשך שנים נמכרו בו עיתונים חילוניים לכל דיכפין. פעמיים שרפו אותו החרדים כמחאה, והוא בשלו, שרד תחת התופת. "משתלם לך להביא את העיתונים האלה?" שאלתי פעם את הקרוב, "מי בכלל רוצה לקנות אותם?"
הוא צחק ואמר: "אם רק היית רואה כמה חרדים באים לכאן ומבקשים ממני עיתון 'לאישה' בשקית שחורה".
פעם המציאות הגיעה דרך שקית שחורה מהקיוסק. היום יש אינטרנט. והנערה הזאת, מתישהו היא תפגוש את המציאות. מתישהו היא תצא לעולם ותיתקל בטיעונים של הצד השני, ותגלה שהחיים קצת יותר מסובכים מדף המסרים של הר המור. מה יקרה לה ברגע הזה?
"פעם דתיים וחילונים היו נפגשים באוהלי הידברות. היום, כך סיפרה לי רכזת שכבה בתיכון "ליאו בק", המוסדות החילוניים מחפשים בנרות להפגיש את התלמידים שלהם עם ישיבות ועם אולפנות תורניות, ולרוב נתקלים בסירוב"
נעם היא אולי מפלגה קיקיונית שתיכשל בבחירות, אבל היא כן הצליחה להגדיר מאבק מחודש שגורס כי "ארץ ישראל כבר שלנו, המפעל החלוצי קרב לסיומו ואנחנו פחות מודאגים מתסריטי נסיגה כרגע. יותר מעניין אותנו מה תהיה דמותו של היהודי שחי בארץ הזאת, איך תיראה המשפחה". זהו מאבק חדש ומעניין, אולי אפילו יש לו מקום בספסל הדיונים. השאלה היא מהם המניעים.
כי אי אפשר לנתק את הדיון החשוב הזה, שמעסיק אנשים רבים בימין השמרני, מהתחושה שבמקרה של מפלגת נעם הוא משמש ככלי שרת להישרדותם של מנהיגיה במלחמה על ספינה שוקעת. במאבק על הרלוונטיות. כג'וקר מנצח שהמטרה הסמויה שלו היא שמירה על צבא המאמינים. אם אפילו הפעילים שלך לא יודעים את מה שהם צריכים לדעת על הצד השני בבחינת "דע מה שתשיב", קשה להתנתק מהתחושה שכל מטרת פולמוס ה"נורמליות" היא לחזק את מסך הברזל ולמנוע את המפגש שלהם עם המציאות. ואין כמו "אחר" או "אויב דמוני" כדי ליצור את זה.
פעם דתיים וחילונים היו נפגשים באוהלי הידברות. היום, כך סיפרה לי רכזת שכבה בתיכון "ליאו בק", המוסדות החילוניים מחפשים בנרות להפגיש את התלמידים שלהם עם ישיבות ועם אולפנות תורניות, ולרוב נתקלים בסירוב. הטיעון הוא שהמפגש עם החילונים מבלבל את התלמידים הדתיים. "אני מוכנה לקחת את הסיכון שיחזירו לי את התלמידים החילונים בתשובה", היא טוענת, "למה הם לא מוכנים? ומה זה אומר על האמונה ביכולות החינוך שלהם?"
רוצים לקיים דיון באמת? נתחיל מזה שתתווכו לילדים שלכם את המציאות שהם נאבקים בה. נתחיל מזה שהם ידעו עליה קצת יותר מאשר "ראיתי פעם זוג להט"ב בשכונה". אבל זה הרי לא יקרה. כי זה לא צנוע, או אולי כי הם חוששים שברגע שהמפגש הזה יתרחש באמת, משהו יקרה לילדים האלה, ולא בהכרח בכיוון שהם רוצים.
rachelm@makorrishon.co.il
