אף אחד לא מכין אותך לרגע הזה: את מגדלת ילד. הוא תלוי בך. יונק ממך. לומד ללכת. אם לא תהיי שם בשבילו רגע אחד, הוא עלול ליפול. ואז, ללא התראה מראש – הוא מפסיק להיות תלוי בך. ויום אחד את נכנסת לפיצה השכונתית עם אחותו הקטנה (כי יום רביעי והדבר היחיד שיש לך במקרר זה מלפפון עם שפם) והוא יושב עם החברים שלו ומשחק אותה כאילו את לא שם. "אולי הוא לא שם לב", את משכנעת את עצמך, וניגשת להרשים את חבריו באיזו בדיחה שקיבלת בווטסאפ. בשלב הזה הילד שלך מפסיק להיות אלגנטי. הוא מושך אותך לצד ואומר: "נו אמא, את עושה פדיחות, קחי את הפיצה בטייק־אווי", ואת יוצאת משם ומחפשת חרב ליפול עליה לחרקירי.
זהו, רשמית מעכשיו אני "אמא עושה בושות". הייתי בטוחה שאצליח להתחמק מהשלב הזה, הלא יש לי ג'ינס צמוד ואני מצויה בעגה המקומית, ויודעת מי זה ניימאר ואיך לעשות תנועת דאב. אבל זה לא יעזור לי: מבחינתו, בשלב הזה של חייו, עדיף שאמא תתאדה. ליתר דיוק – תשאיר לו כסף בארנק ותתאדה.
ואני יכולה להבין אותו, כי גם אני, כשהייתי בערך בגילו, ניסיתי להסתיר את אבא שלי. ולא סתם להסתיר – העלמתי את קיומו. כשבתנועת הנוער היו חוגגים שבת ארגון הייתי מתחננת בפני אמא שתגיד לו לא לבוא. "אבל למה?" היא הייתה שואלת, ואני הייתי עונה – "כי אבא מתלהב מדי. הוא מוחא כפיים בקול ומעודד אותנו מרחוק, פונה למדריכים ומתחיל לספר להם בדיחות. לא רוצה שאבא יבוא".
כשגדלתי המצב רק החמיר. אבא, שעבד בבנק הפועלים, הופרש לפנסיה מוקדמת בתוכנית הפיטורים הגדולה של שרי אריסון. בגיל 47 ישב בבית ואיש לא פזל לכיוונו. שנה שלמה היה מובטל מעבודה, ואני לא סיפרתי דבר. הרגשתי שאני מאבדת דרכו נקודות חברתיות. הייתי מבליטה את אמי המשכילה, בעלת התואר השני בהצטיינות, ומסתירה את קיומו של אבי.
אבל הקושי האמיתי נוצר דווקא כשהתחיל לעבוד. יום אחד הוא חזר הביתה עם מדים של נהג אוטובוס ב"דן", ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. איך אבוא לאולפנה האליטיסטית הזו, שבה לכולן יש אבות עורכי דין ורואי חשבון, ואציג בפניהן את אבי הנהג? החרדה הכי גדולה שלי הייתה שאחת מחברותיי תעלה על הקו שלו ותזהה אותו.
ויום אחד זה קרה. ישבנו כמה בנות במעגל ומישהי הוציאה מהתיק מנקב כרטיסיות שקיבלה מאחד הנהגים במתנה. "מה זה?" הן צחקו, "אבא שלך נהג אוטובוס?" "נראה לכן?" היא ענתה, "אבל אבא של רחלי נהג. עליתי אתמול על הקו שלו. מוזר קצת, חשבתי שרק פרענקים נוהגים באוטובוסים".
הפנים שלי האדימו. כל הפאסון שבניתי, כל התדמית של בת טובים למשפחה אמידה ונחשבת התרסקו ברגע. התחלתי לגמגם, הסברתי שזו עבודה שנייה שלו, ומאותו יום, למעשה עד היום, לא דיברתי על זה מעולם. כשהיו שואלים אותי במה אבא עובד הייתי עונה שהוא יצא לפנסיה מוקדמת ומשמיטה את עבודתו הנוכחית.
ולפני שנתיים פגשתי את אותה בחורה, איך לא – באוטובוס. הזכרתי לה את השיחה ההיא והיא התביישה מאוד. "את יודעת מה הקטע הכי נורא", ענתה לי, "שבאותה תקופה אבא שלי היה בעצמו מובטל ולא הצליח למצוא עבודה חדשה. הכבוד והמעמד שלו לא אפשרו לו להתפשר על עבודה שחורה והוא פשוט ישב בבית, סיפר לכולם שהוא עובד בהשקעות, כשכולנו מסביבו קרסנו ונכנסנו לחובות עצומים".
הסתכלתי עליה ונזכרתי ביום ההוא שאבא הגיע עם אמא לאספת הורים ולבש את החולצה עם הלוגו של "דן", ואיך כעסתי עליו שלא הואיל בטובו להחליף בגדים. נבוך ומבויש הוא יצא משער בית הספר וחיכה באוטו עד שהאספה הסתיימה. במקום להסתכל סביב ולראות שהוא ההורה הכמעט יחיד ממין זכר שהגיע לשם כי עניין אותו לדעת מה קורה עם הבת שלו – כל מה שראיתי היה רק את הנהג שבו.
והיום בא לי לצעוק לכל בנות העשירים המתנשאות, לכל השכנים מעקמי האף, לכל המצקצקים והמתנשאים – כן, אבא שלי נהג אוטובוס. עם הקלפים האכזריים שהחיים חילקו לו הוא עשה את הכי טוב שאפשר. כשאבות אחרים פוטרו ובחרו להמשיך לתחזק את הפאסון, הוא יצא מהבית בשש בבוקר עם מדי "דן", השפיל את הראש, קבר את האגו, והלך לפרנס את המשפחה שלו ולממן לחמשת ילדיו תארים אקדמיים. מהאב הזה יצאו שני מהנדסים, סטודנטית לפסיכולוגיה, גיאוגרף ועיתונאית. תודה לך, אבא, על ההקרבה הגדולה שעשית. אתה, בעשר אצבעותיך המחוספסות, ניצחת איתנו הכול.
לתגובות: rachelm@makorrishon.co.il
