בצלאל והרב רפי, בזמן כתיבת השורות הללו עדיין לא הגעתם להסכמות. יכול להיות שגם לא תגיעו, יכול להיות שבכלל יהיה פיצוץ, ואז המאמר הזה יהיה מיותר בעת פרסומו. אך אני כותב מתוך הנחה שאנשים נבונים וערכיים כמוכם ישאירו מאחוריהם את המריבות הטיפשיות, וירוצו לבחירות במפלגה ציונית דתית מאוחדת אחת. אחרי שתעשו את זה, תשכנעו אותי להצביע לכם.
כל החיים הצבעתי ב', אז משימת השכנוע לא אמורה להיות קשה מדי. אבל יש משהו שאתם בכל זאת צריכים לעשות: להראות לנו שלא ויתרתם על הדברים הטובים שהביאו למפלגה בנט ושקד. נכון, אתם כועסים על הדרך שבה הם עזבו. נכון, עם עזיבתם ויתרנו על האשליה שנהיה למפלגת שלטון, וחזרנו לנישה של מפלגה אידיאולוגית. אבל על הרוח החדשה שהם הביאו אסור לנו לוותר.
מה למשל? לא כדאי לנעול את השערים בפני אנשים שאינם דתיים. לא כדאי לחזור לסוציאליזם של הפועל המזרחי. ולא כדאי לחזור להתעקש על הסטטוס־קוו העבש בנושאי דת ומדינה.
לפני כל אלו, יש הכרעה בסיסית אחת בנוגע לאופי המפלגה. אנחנו לא צריכים מפלגה למוסדות הציונות הדתית, אלא מפלגה לערכי הציונות הדתית. לפני כמה שנים סיפר לי חבר כנסת איך בזמן משבר לאומי חריף איימה המפלגה לפרוש מהקואליציה. "מיד קיבלתי טלפון מרב אחד יקר", סיפר לי הח"כ, "והוא אמר לי: אל תפרשו מהקואליציה! אני בדיוק מחכה לתקציב ממשרד הבינוי לקומה שנייה לאולפנה שלי". זה מצב בלתי נסבל, כאשר אינטרסים מוסדיים מאיימים לגבור על שיקולים לאומיים.
בעבר הרחוק, זה היה הייעוד העיקרי של המפלגה הדתית־לאומית: הגנה על המוסדות שלנו. אנשי מפא"י לא אהבו את החינוך הדתי, וללא המטרייה הפוליטית של המפלגה – היו מרסקים את מוסדותינו. אך אנחנו כבר מזמן לא שם. הצלחנו לבנות מאות מוסדות מפוארים וחזקים, ועל מערכת החינוך שלנו לא רובץ איום קיומי. כמובן, כל חבר כנסת צריך תמיד לעזור למוסדות חשובים ככל יכולתו.
אך זו אינה עילת הקיום של המפלגה.
בזמן שמפלגות אחרות הן רק ארגון בחירות רופף, לכם יש יתרון אדיר: יש לכם ציבור. זה כוח גדול של פעילים נלהבים, שמחזיק את המפלגה גם בבחירות וגם בתקופה שביניהן. אך זה יכול להיות גם חיסרון. במפלגה הדתית־לאומית יש מסורת של היוועצות במנהיגי הציבור: רבנים, ראשי מועצות ומובילי תנועות. זו מסורת מצוינת, שבזכותה הח"כים לא מתנתקים מהשטח. אך המסורת הזו יכולה להיות לרועץ, כי כמעט לכל אחד ממנהיגי הציבור הללו יש שני כובעים: הוא גם מנהיג ציבור נערץ, וגם מנהל מוסד מסוים. חשוב להבחין בין שני הכובעים הללו. לשניהם צריך להקשיב, אבל למנהיג הציבור מקשיבים בשאלות גדולות של אסטרטגיה, ולמנהל המוסד מקשיבים רק בשאלות קטנות של טקטיקה.
במה צריכה להתמקד המפלגה של ערכי הציונות הדתית? ברור שהיא צריכה לעסוק בארץ ישראל, אבל ברוך השם, לארץ ישראל דואגים היום הרבה פוליטיקאים. מפלגת הציונות הדתית צריכה לעסוק גם בנושאים שאחרים מזניחים. למשל, להדגיש באופן קשוב ולא תוקפני את ערכי המשפחה המסורתית. אף אחד אחר לא עושה זאת.
והנה עוד נושא שאף אחד אחר לא מדבר עליו: שינוי סעיף הנכד בחוק השבות. בשנים האחרונות מתחולל בישראל נס דמוגרפי. בזמן שבעולם המערבי יש ירידה תלולה בילודה, בישראל יש עלייה (מתונה). מה שמדהים במיוחד הוא שהערבים בישראל יולדים פחות ילדים, והיהודים דווקא יותר. לראשונה מאז ראשית המפעל הציוני, לערבי הממוצע אין יותר ילדים מאשר ליהודי הממוצע. בשנת 1965, לאישה מוסלמית ממוצעת בישראל היו כמעט עשרה ילדים, ולאישה יהודייה – כשליש מזה. הפער הזה נסגר, וזהו נס.
ובכל זאת, בשנת תשע"ח ירד ב־0.2 אחוז שיעור היהודים באוכלוסייה הישראלית. אחד הגורמים העיקריים הוא באופן פרדוקסלי דווקא העלייה. חוק השבות היה אמור לחזק את הרוב היהודי בישראל, ובפועל הוא דווקא פוגע ברוב הזה. לפי ההערכות, כ־40 אחוז מהעולים לישראל כיום אינם יהודים. לנוכח אחוזי ההתבוללות ביהדות העולם, צפויים לנו עוד הרבה פחות עולים יהודים, והרבה יותר עולים גויים נכדי־יהודים. רבים מסבירים שסעיף הנכד בחוק השבות נועד להגן על צאצאי יהודים הסובלים מאנטישמיות. אז כך הוא צריך להיות מנוסח: נכד של יהודי זכאי לאזרחות ישראלית רק אם הוא סובל מאנטישמיות. תיאבקו על זה.
המפלגה של מוסדות הציונות הדתית גמרה את הסוס. למפלגה של ערכי הציונות הדתית יש תפקיד חיוני במערכת הפוליטית. אנא הבהירו לנו מה משתיהן תהיה המפלגה שאתם מובילים.
