החלטת נשיאת העליון השבוע להרחבת ההרכב אשר ידון בחוק הלאום ל-11 שופטים מסמנת את סופו של תהליך מדאיג שעובר על בית המשפט העליון, ואשר ייתכן שאף ישנה את המציאות החוקתית כפי שאנו מכירים אותה כיום. מעבר למשמעויות של ההחלטה עצמה, כדוגמת זה שמדובר בהרכב שלא ניתן לערער עליו וככזה שיהווה בהכרח רוב שאינו שמרן (בבית המשפט העליון יש כיום רק 5 שופטים המזוהים כשמרנים), עצם קבלת ההחלטה מראה כי בבית המשפט העליון לא מתכננים לדחות את העתירות כנגד חוק היסוד על הסף וזה כשלעצמו מהווה מהפך שיפוטי.
עוד כתבות באתר מקור ראשון
–פרידה מהרב הלא מוכתר של ההתיישבות החברתית
–"יוצר אמיתי הוא לא אדם שמשרת אג'נדה"
–מדוע גברים דתיים שנפגעו מינית שותקים
ההפיכה החוקתית של ברק זכתה לביקורות רבות במשך השנים. בין השאר כתב נגדה אחד מגדולי המשפטנים בעולם, ריצ'רד פוזנר, שכינה את ברק "פיראט משפטי" וטען כי נשיא העליון לשעבר יצר יש מאין עוצמה שיפוטית שעליה לא חלמו אפילו שופטי העליון האגרסיבים ביותר בארה"ב. הוא טען כי רק בישראל שופטים מקבלים את סמכותם לביקורת שיפוטית מופשטת בעצמם, בלא הסמכה חוקתית או חקיקתית מפורשת.
אך עם כל הביקורת נגד ברק, ויש לא מעט כזאת, ניתן למצוא הגיון בדרך שבה בחר לבצע את ההפיכה. במדינת ישראל קיימת היררכיה של חוקים, כאשר בראש הפירמידה עומדים חוקי היסוד. טענתו של ברק הייתה כי לא ניתן לחוקק חוק רגיל, המנוגד לחוק יסוד, ולכן לבית המשפט עומדת הסמכות לפסול אותו. עיקר הביקורת על ברק לא הייתה על הטענה הפרוצדורלית של הפסילה, אלא על כך שהעניק לשופטים במחטף, ללא הסמכה חוקית מפורשת, סמכות מופשטת לבצע ביקורת חוקתית.
החלטת בית המשפט העליון לדון בחוק הלאום הולכת צעד נוסף בהרחבת הסמכות של בית המשפט והיא אף עומדת בניגוד להגיון של ברק. משמעות ההחלטה לדון בעתירות היא כי על פי בית המשפט העליון כיום ניתן לפסול חוק יסוד על בסיס חוק יסוד אחר. במילים אחרות: ניתנת לשופטים האפשרות לפסול כל חקיקה של הכנסת.
כדי להבין את גודל הסכנה לדמוקרטיה, נניח כי קיים מצב שבו הכנסת בוחרת לצמצם את סמכותו של בית המשפט העליון ומחוקקת פסקת התגברות. על פי פרשנותו של בית המשפט, הוא יכול לפסול את פסקת ההתגברות. מצב בלתי נסבל זה לא יותיר לכנסת שום אפשרות אחרת חוץ מלסרב לקיים את החלטת בית המשפט העליון. תרחיש שהוא בעייתי ביותר.
התהליך הזה לא התחיל היום. בשנים האחרונות פסל בית המשפט מספר גבוה ביותר של חוקי הכנסת. מי שיעמיק, יראה שבהתחלה טרחו השופטים להסתמך בפסילתם על חוקים אחרים, ולאט לאט הסתפקו בפרשנותם, אפילו כשהיא עמדה באופן מפורש נגד כוונת המחוקק. כך, למשל, נהג שופט העליון עוזי פוגלמן בפסק דין על שלילת התושבות של מחבלי חמאס.
עצם הדיון בפסילתו של חוק יסוד הלאום מראה כי אנו עומדים בפני המישור האחרון של התהליך שבו יכריז בית המשפט העליון כי הוא עומד מעל כל חוק וקיימת לו סמכות חוקתית בלתי מוגבלת. צריך לקוות שבבית המשפט העליון יבינו את משמעותה ההרסנית של ההחלטה לדמוקרטיה, וידחו את העתירות מחוסר סמכות.
