ידיעה הרת גורל: כשגיל המעבר מתחיל מוקדם מדי
תוצאות בדיקה שגרתית במהלך ניסיונות להיכנס להריון הראו שהנבדקת לא תוכל ללדת לעולם. ולא פחות חמור, בגיל 33 הצלמת רינת הלון הוכרזה כמי שסובלת מתופעה נדירה של תסמינים מוקדמים של גיל המעבר. איך מתמודדים עם ידיעה כזאת?
לבדיקה הגיעה במקרה. לאחר כשנה וחצי של ניסיונות להיכנס להריון, החלו הלון ובן זוגה האמריקאי בראד, טכנאי מטוסים שהכירה לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטת אוהיו, בסדרת בדיקות. "החלטנו לבדוק קודם כל את בראד, כי לא עלה על דעתי שאצלי קיימת בעיה", הלון אומרת. "רק כשספירת הזרע שלו יצאה תקינה הלכנו לגינקולוג מומחה כדי לבדוק גם אותי".
הרגע שבו קיבלה את ההודעה על תוצאות בדיקת הדם ההיא צרוב היטב בזיכרונה. "כמה ימים לפני כן נשבר לי הקרסול במהלך טיול עם הכלב שלנו, סמי. התקשרו אלי בדיוק כשיצאתי מהמקלחת, מדדה על רגל אחת ונשענת על השיש כדי להתנגב. בראד הביא לי את הטלפון, ומהצד השני של הקו הייתה אחות שלא הכרתי שאמרה לי ביובש 'אני מצטערת להגיד לך, אבל יש לך גיל מעבר מוקדם'. עמדתי שם, מטפטפת מים ועם רגל באוויר, לא מאמינה למה שאני שומעת, ואז בראד אמר לי 'אז בעצם כל הזמן הזה זאת היית את, ולא אני'. לא ידעתי איך להגיב. אני רק זוכרת שאמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות, וצריך לבדוק את זה שוב".
הלון ספגה את החדשות בתחושת הלם, והחליטה על בדיקה נוספת. "זה לא ייתכן", היא חשבה לעצמה, כנראה בדומה לכל אשה אחרת שהמחזור החודשי שלה תקין ושאינה מרגישה שום תסמין הורמונלי המאפיין את המנופאוזה. חוסר האמון הזה נובע גם מנדירות התופעה, כך לדבריו של פרופסור ברי קפלן, נשיא האגודה הישראלית לגיל המעבר.
"מנופאוזה מוקדמת כזאת מתקיימת אולי אצל אחת למאה אלף נשים, ונדיר גם שזה קורה באופן טבעי ולא מלאכותי כמו בעקבות כריתת שחלות", הוא אומר. "גיל המעבר אצל נשים מתחיל בסביבות גיל 50 ברוב העולם. בישראל הוא מתחיל בסביבות הגילאים 48-49, ובמזרח אירופה הוא מתחיל אף מאוחר יותר, בסביבות הגילאים 55-56".
אבל גם תוצאת בדיקת הדם הנוספת שיקפה את אותן תוצאות. בבדיקה נמדד ערכו של הורמון ה-FSH, המופרש על ידי בלוטת יותרת המוח, ומעיד על פעולתן התקינה של השחלות. אם ההורמון מופיע בכמות של מעל ל-30 יחידות בינלאומיות, הבדיקה מראה על כך שהאשה נמצאת בגיל המעבר. בבדיקותיה של הלון מספר יחידות ה-FSH היה גבוה ממאה, ולא נותר ספק בקשר לכך שהיא נמצאת עמוק בתוך תהליך המנופאוזה.
הדיבור על נושא הילדים בין רינת לבין בראד, שלו נישאה, היה גלוי מראש. הכעסים הגיעו אחר כך. "בשנת 2000, זמן קצר אחרי שהתחתנו, עבדתי כצלמת פרילנסרית וכבר אמרתי לבראד שאני מוכנה לילדים. דמיינתי את עצמי אם לבן ולבת, ואפילו ידעתי שאקרא להם יהונתן ונטלי", היא מספרת. "אלא שבראד לא היה מוכן עדיין לילד ורצה לחכות שמצבנו הכלכלי ישתפר".
כשנה לאחר מכן התרחשו פיגועי ההתאבדות של 11 בספטמבר, שהשפיעו ישירות על תעשיית התעופה האמריקאית. בראד פוטר מעבודתו ורינת זנחה את נושא הילדים, "כי אז המצב הכלכלי היה באמת מדאיג". רק לאחר שהזוג השתקע מחדש באורלנדו, שם מצא בראד עבודה בחברת התעופה אמריקן איירליינס, מצבם הכלכלי החל להשתפר. הלון החלה לעבוד כמומחית לתקשורת ויזואלית וצלמת הבית של דיסני אימג'ינירס, היחידה הקריאטיבית שמאחורי אימפריית דיסני וורלד. "להתקבל לשם נחשב לנס, חלום, יותר קל להתקבל לטיסה לירח", היא אומרת. "כל מה שקורה בפארקים של דיסני יוצא מהראש של חברי האימג'ינירס".
בתקופה זו הלון שוב העלתה את נושא הילדים ובראד התרצה, אולם אז בני הזוג גילו שהם אינם מצליחים להיכנס להריון. בשלב זה הלון סיימה את תפקידה בדיסני כדי להקים עסק עצמאי לצילום חתונות בזק באתרי הפארקים השונים של דיסני. "בזמן שהותי שם גיליתי את תופעת חתונות היעד - זוגות מגיעים במיוחד ללוקיישנים שונים של דיסני כדי להתחתן. היה מאוד משתלם לצלם אותם. נוצר מצב שבו הייתי מצלמת חתונה פעם בשבוע ומרוויחה בין 2,000 ל-3,000 דולר", היא מחייכת. אבל אז הגיעו תוצאות בדיקות הדם של הלון שטלטלו את עולמה, ולבסוף הביאו גם לסיום הנישואים, לפירוק העסק ולהחלטתה לחזור לישראל.
במובנים רבים, הלון הייתה רגילה להקדים את זמנה. כבר בגיל 16, כחברה בלהקת "צעירי תל-אביב", היא התבשרה יחד עם חבריה ללהקה - שרית וינו אלעד, ניר פרידמן, אלינור אהרון ועוד שהם עומדים להופיע בתוכנית טלוויזיה משלהם בשם "החופש האחרון". בזכות הערוץ הראשון ששלט במדיה הישראלית של 1989, הלון הפכה בן לילה לסלב, עוד לפני שהמושג היה ידוע בכלל. "שום דבר לא היה מאורגן ולצילומים הבאנו בגדים מהבית, אבל היינו מאושרים", הלון נזכרת. "אורי פסטר היה הבמאי ויאיר לפיד כתב את התסריט".
הלון מוסיפה ששר האוצר הנוכחי שימש עבורה פעם מודל חיקוי אמיתי. היא מעדיפה לא לגלות מה דעתה על ביצועיו העכשוויים בשל החיבה שהיא רוחשת לו מאז. "היינו חברים טובים. אני זוכרת שהוא כתב לי שיר סולו לתוכנית, אבל הייתי נורא לחוצה באולפן ולא הצלחתי להקליט אותו. כשלפיד שמע על זה הוא עזב את כל מה שהוא עשה באותו רגע בשביל לבוא ולתמוך בי בזמן ההקלטה. הוא היה עבורי ממש כמו אח גדול. מעודד, קשוב ותומך".
לאחר מכן הלון המשיכה לשחק עם הלהקה בעונה הראשונה של תוכנית הנוער המיתולוגית "לא כולל שירות", והופתעה מכמות ההערצה שקיבלה. "הייתי ילדה בת 17 שיש לה מעריצים שלא מפסיקים להתקשר, כולל אחד שאיים להתאבד אם לא אסכים לפגוש אותו. לא יכולתי לרדת לרגע מהבית כי מעריצים חיכו למטה, וקיבלתי גם המון מכתבי מעריצים שלא ידעתי מה לעשות איתם. אמא שלי הייתה יושבת ועונה להם".
אולי דווקא בגלל שמיצתה את תחושת התהילה בגיל צעיר, הלון מספרת שבגיל 23, לאחר שירות בלהקת הנח"ל והופעות בפרסומות ובסרטיו של יהודה ברקן "מחפשת בעל על ארבע" ו"נשיקה במצ"ח", היא הרגישה שהיא רוצה להתפתח בכיוון חדש, במקום שבו איש אינו מכיר אותה. היא ארזה את חפציה ונסעה לאוהיו, להתגורר עם אביה שהתגרש מאמה בצעירותה.
"הסוכנת שלי בכתה כשעזבתי, אבל אין בי חרטות", היא אומרת. "ידעתי שמצאתי את ייעודי בזמן הלימודים לתואר, כשהחלטתי להתמחות בצילום. ברגע שאחזתי את מצלמת הפילם הראשונה שלי הרגשתי שזהו, אני מאוהבת". את המחקר לתואר הלון ערכה בנושא תקשורת צילומית, "כלומר במפגש שבין הצופה והתמונה", ובנושא הצילום השיווקי, שממשיך להיות חלק מעיסוקה עד היום.
שינוי דרסטי נוסף בחייה אירע ברגע שהרופא בישר לה על עקרותה: נישואיה לבראד החלו להתפרק. "הרגשתי שאני חיה עם איש שגם ככה לא רוצה ילדים, והתחלתי לחוש כלפיו טינה, לכעוס שבגללו פספסתי את ההזדמנות שהייתה לי להרות, כי מאז שהעליתי את הנושא חלפו כבר שש שנים", היא אומרת. "לא ראיתי את עצמי מזדקנת איתו לבד. האהבה נגמרה".
הגירושים עברו לפסים עוד פחות נעימים כשבראד הפגוע שכר לעצמו עורכת דין. "זה היה מאוד קשה נפשית, גם בגלל התחושה העמוקה והנוראית שנכשלתי. לא ילדים. לא נישואים. הרגשתי גם אשמה גדולה כי פגעתי בו והוא כועס. וגם חשבתי שאולי אני עושה טעות, כי מי ירצה עכשיו להיות עם אשה עקרה? בסוף השארתי כמעט הכל מאחורי, לקחתי איתי לארץ רק את סמי הכלב ואת המצלמה".
כמעט שנתיים עברו מגירושיה עד השיבה הסופית שלה לישראל, שבהן מצבה של הלון הלך והתדרדר מבחינה הורמונלית. "העסק הלך ופרח, אבל פתאום תקפו אותי מצבי רוח דרסטיים. לא הבנתי מה קורה לי, רגע אחד צחקתי וברגע הבא בכיתי. גם מאוד רזיתי. הגוף החל להצטמק-השדיים, הירכיים, הישבן". בדיעבד, היא מספרת, הרופא שלה אמר לה שלמצב העקרות יהיו השלכות לגבי הגוף שמתבגר בטרם עת, "אבל הייתי בהכחשה כל כך עצומה שלא הקשבתי ולא המשכתי במעקב".
התהליך הזה הוביל אותה לעזוב את ארה"ב לאחר 14 שנה, ובשנת 2008 חזרה הלון להתגורר בישראל. "מצאתי דירה קטנה לי ולסמי הכלב במרכז תל-אביב, והתחלתי לבדוק מה באמת קורה עם הגוף שלי. עשיתי סדרה של בדיקות, ובכל פעם יצאתי מהגינקולוג כשאני ממררת בבכי". היא ממשיכה ומתארת ברוגז ש"השיא הגיע באמצע בדיקת אולטרה-סאונד ברחם. אני זוכרת איך שכבתי על המיטה פשוקת רגליים, והטכנאי אומר לי 'אפשר לצעוק אצלך ברחם ויחזור הד מרוב שהוא ריק'. הייתי כל כך אומללה שבמקום לרדת מהמיטה ולתת לו סטירה פשוט קפאתי".
בשלב זה הלון החלה להבין שעכשיו מתחילה תקופה של חדשות רעות נוספות. "הייתי בת 36 אבל הגוף התנהג כמו בגיל 46. הרופא שלי אמר שאם לא אתחיל לקחת הורמונים סטנדרטיים, שכל אשה מקבלת בגיל המעבר, איראה וארגיש את ההזדקנות המוקדמת של הגוף - קודם בעור, אחר כך בציפורניים, בעיניים, בשיניים. בינתיים העור באמת התחיל להיות רפוי יותר, אבל השינוי חל בעיקר במצבי הרוח שלי, שהפכו למאוד קיצוניים".
את התקופה הזאת, שנמשכה שנתיים, הלון מתארת כמצב של "לימבו נפשי": "רגע אחד הייתי בסדר, ובזה שאחריו התרסקתי לתוך בכי היסטרי. סף הרגישות שלי היה מאוד נמוך ונפגעתי בקלות מדהימה מכל דבר קטן. גם לא יכולתי להתרכז בשום דבר. הרגשתי כאילו עננה ענקית התיישבה לי על המוח".
גם הלחץ החברתי בישראל להביא ילדים השפיע עליה לרעה. "בניגוד לאמריקאים, שלא נכנסים לך לרחם, פה זה סטנדרטי לשאול אם יש לך ילדים", היא אומרת בהתמרמרות. "ואם את עונה בשלילה, מיד שואלים אותך למה".
במקביל, הלון גילתה שגם סכום הכסף שהספיק למחייתה בארה"ב אינו מספיק בישראל למחיה במשך פרק זמן דומה. "יוקר המחיה כאן גבוה יותר ונכנסתי ללחץ כלכלי, לכן החלטתי לקחת את כדורי ההורמונים שהרופא המליץ לי עליהם. אבל תוך שבועיים-שלושה הסימפטומים רק החמירו", היא אומרת. "הרגשתי שאני נטרפת. פחדתי מהתגובות שלי ביומיום. התפרצויות הזעם והבכי שהיו לי התעצמו. כל יום התעסקתי באיך להיזהר מעצמי, וגם לא יכולתי להסתכל על עצמי. הרגשתי אומללה ונראיתי אומללה".
הלון , שסימני ההיכר שלה הם תלתלים שובבים וחיוך ענק, מראה לי פורטרט עצמי שלה מאותה תקופה. זאת תמונה בשחור-לבן של פניה משתקפות במראה, אך הן אינן מזכירות אותה כלל. נראית שם דמותה של אשה בעלת מבט מיואש ופנים מוארכות הרבה מעבר לפרופורציה הטבעית של הלון. "הפנטזיה שלי באותם ימים הייתה שאוכל לפתוח רוכסן בגוף ולצאת ממנו", היא אומרת.
חברה שראתה אותה במצב המדאיג הזה הפנתה את ילון לד"ר ישראל יפה, רופא כללי אמריקאי המתמחה בישראל בטיפול לפי שיטת "הורמונים זהים ביולוגית". מדובר בשיטה לטיפול חלופי שבו משתמשים בהורמונים הזהים ביולוגית להורמוני גוף האשה ומופקים ממקור צמחי. הלון פגשה אותו, ובמקביל קראה על הנושא באינטרנט ובספריה של השחקנית סוזן סומרס, שנחשבת בארה"ב לגורו של הנושא, בין יתר השיטות האלטרנטיביות שהיא מקדמת לטיפול ממוקד בבעיות בריאות המותאם לנשים.
לדברי הלון, הטיפול הזה, שכולל התאמה אישית ומדויקת לפי כמות ההורמונים החסרים בגוף, ומתבצע פשוט במריחה של קרם על העור, הציל אותה. "שבוע אחרי שהתחלתי את הטיפול הרגשתי שוב צלולה", אומרת הלון. "העננה התרוממה לי מעל המוח. רק כשהגוף חזר לתפקד יכולתי להתחיל להתמודד נפשית עם העקרות".
"בטיפול קונבנציונלי", מסביר ד"ר יפה. "לא בודקים מספיק את הפרופיל ההורמונלי האמיתי. משתמשים בבדיקת דם, ולא בבדיקות רוק שהן מדויקות יותר, כי הן מראות את ההורמונים הפעילים בגוף. בטיפול הרגיל, לא משנה אם האשה בת 35 או 55 או מה משקלה, היא מקבלת כדור אחד, אותו הורמון כימי לכולם".
אולם שיטת הטיפול הזאת נחשבת לשנויה במחלוקת, ובישראל יש בסך הכל שלושה או ארבעה רופאים המתמחים בה. לדברי יפה, "כשגינקולוגים שומעים על זה הם רואים אדום בעיניים ולחץ הדם שלהם עולה, הם טוענים שאין מספיק מחקרים, למרות שזה לא נכון".
מצד הרפואה הקונבנציונלית, מודה פרופ' קפלן, שהוא גם סגן מנהל מחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי רבין לענייני הקהילה, שאכן, "אני לא יכול להגיד לך אם הורמונים זהים ביולוגית זה טוב או לא, אין עובדות ומחקרים שמראים שזה יעיל. אני גם חבר בכל האגודות הבינלאומיות לגיל המעבר, ולא קיבלנו ניירות עמדה על זה גם שם. אבל בכל מקרה, כדאי לדעת שיש הרבה סוגים של תרופות הורמונליות, וזה תלוי בסוג התכשיר ובתגובות האשה. אין כדור אחד בלבד שהוא נפוץ, יש סוגים שונים, וצריך לדעת להתאים אותם לכל אשה כפי שמתאימים גלולות". פרופסור קפלן, שאינו מכיר את הלון, מסתמך על תיאור של מצבה כשהוא מזהיר בנוסף כי "בחורה בת 35 שעוברת מנופאוזה כל כך מוקדמת חייבת לקבל טיפול הורמונלי לא רק בשביל להתמודד עם הסימפטומים של גיל המעבר, אלא גם כדי למנוע מחלות לב וכלי דם, אלצהיימר ואוסטיאופורוזיס".
כך או אחרת, הלון הרגישה שהיא קיבלה את חייה בחזרה. "לקח לי כשנה לחזור לעצמי, ואחרי ההשלמה הגופנית החלו להגיע תובנות נפשיות, ואפילו רוחניות. הגעתי במקרה גם ליוגה ולמדיטציה, למרות שלא הייתי כזאת פעם", היא אומרת. "ואז התחילו לקרות דברים מעניינים בצילום. התחלתי לראות מעבר לגוף של המצולמים, מעבר לחיוך, לראות דרך המצלמה מה קורה לאובייקט מבפנים. התחילו להגיע אלי אנשים שיש להם בעיות אמיתיות עם דימוי הגוף שלהם, מ'אני לא אוהבת את האף שלי' ועד אנשים עם מגבלות פיזיות ופגמים בריאותיים שאפשר לראות בגוף, ובמהלך הצילום עוברים איתי תהליך. הם מגיעים לסטודיו כשהם שונאים את הגוף שלהם ויוצאים כשהם מרוצים מכמה שהם יפים, בדיוק איך שהם".
מעבר לפיתוח קונספט צילום תהליכי הגוף-נפש, הלון הפכה גם לצלמת הבית של מגדלי עזריאלי וממשיכה לעבוד כפרילנס המצלמת, בין היתר, תכשיטים, צילומי רחוב וצילומי סטודיו, והיא מעבירה הרצאות בנושא צילום. שמה כצלמת עובר מפה לאוזן ובין לקוחותיה אפשר למצוא שחקנים כמו יונה אליאן, רמה מסינגר, חברים מ"צעירי תלאביב" לשעבר כמו שרית וינו-אלעד וניר פרידמן, ואפילו את העיתונאי לשעבר וחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה מיקי רוזנטל, שביקש מהלון להיפטר בעזרת הצילום מתדמית ה"בולדוג" שלו.
תוך כדי ההחלמה הפיזית והנפשית הלון רכשה גם תובנות לגבי גיל 40 שחל אצלה בשנה שעברה, וכיום היא מגבשת ספר צילומים המוקדש לנשים המגיעות לגיל הזה. בימים אלו היא מגייסת מימון באמצעות אתר האינטרנט .co.il headstart, שיאפשר לה להוציא את הספר לאור. "הבנתי שאני יכולה לצחוק על עצמי ושאני לא חייבת להיות מושלמת, שזה בסדר להיות אני עם כל מה שזה אומר, גם העקרות. מכאן נולד הספר, שהוא כמו ילד שלי", היא מסבירה.
הספר מכיל 52 צילומים בגודל עמוד ולידם משפט מפתח שנולד מתוך הצילומים או להפך, ונבחר מתוך מאות משפטים או תובנות שעלו בה במהלך השנים האחרונות. אחת מהן, למשל, היא התובנה ש"את יודעת שאת בת 40 כשאת לא נכנסת לג'ינס, ובמקום שזה ידרבן אותך להתחיל דיאטה - את מוצאת את עצמך חושבת שאת מוכנה לשלם למישהו שיעשה דיאטה במקומך", או "את יודעת שאת בת 40 כשבחור חמוד ברחוב מחייך אלייך, ניגש ושואל 'גברתי, איפה זה רחוב שינקין?', ואת עונה:'זה ממש פה, חמוד, ליד רחוב פעם-הייתי-בגילך'".
את כבר לא חושבת על ילדים? ויתרת?
"אני זוכרת קטע שהיה על זה ב'סקס והעיר הגדולה', כשקארי בעצם אומרת שהיא אשה שיודעת מה שהיא רוצה ואיך להשיג את זה, כך שאם אין לה ילדים-זה כנראה בגלל שהיא לא רוצה את זה מספיק. חשבתי לאמץ, אבל בארץ לא נותנים לאשה בת גילי להתחיל בתהליכי אימוץ. אמרו לי שלאשה המתעתדת להיות הורה יחיד נותנים ילד עם מוגבלויות פיזיות, ושהאפשרות היחידה שלי בעצם היא לאמץ ילד מחו"ל, אבל זה עולה מאות אלפי שקלים".
כדי להמחיש את דבריה, הלון משמיעה לי שיחה מוקלטת בינה לבין אירית, נציגת שירותי האימוץ, שאומרת לה שהיא לא יכולה לאמץ תינוק כי "יש עדיפות לזוגות נשואים". בהמשך השיחה, כשאירית שומעת את גילה של הלון, היא אומרת: "זה בדרך כלל אצלנו עד גיל 42 בעת קבלת התינוק. גם אם היית בזוגיות והיית רוצה לאמץ ונרשמת בגיל 40, לא היית מקבלת, בגלל שתור המתנה הוא בין חמש לשש שנים".
הלון מסבירה שגם אם הייתה מצליחה לאמץ כאן ילד, היא לא בטוחה שהיא הייתה מצליחה לפרנס את שניהם כאם חד הורית. "קשה לי להבין איך אפשר לשלב ילד יחד עם עבודה עצמאית כמו שלי, שכוללת נסיעות ברחבי ישראל והעולם, ואיך אפשר לממן בנוסף מטפלת ובייביסיטר". אולי כמענה לצורך הזה היא החלה להתנדב בשנה שעברה במרכז חירום לילדים, מקום סודי שמגן על ילדים בסיכון המוצאים מבתיהם והם בדרך למשפחה אומנת או לפנימייה. "היום אני יותר שלמה עם העובדה שלא אוכל להביא ילדים לעולם, אבל מדי פעם עדיין עולה בי כאב עמוק של התאבלות על מישהו שלא נולד. יש הרבה רגעים שבהם אני לא מאמינה שלא יהיה אף אחד שייראה ויתנהג כמוני, שלא אשאיר בעולם הזה חותם", היא אומרת בעצב, אבל אחרי רגע, החיוך התמידי שלה חוזר לפניה כשהיא מסכמת: "בעצם, התמונות הפכו להיות החותם שלי. ואני גאה בכל אחת מהן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם