כל אחד לחוג: כמה חוגים הילד צריך?
דביר שרייבר לא מצליח להבין למה הילד צריך כל כך הרבה חוגים. הוא חושב שבעידן גזירות כלכליות אפשר להסתפק בחוג אחד פחות, או שניים
"אל תגידי", ניחשתי, "שר האוצר הטיל מס חדש על בגדי ים וכלור?"
"הכלור מוגן בהסכם עם ועדי העובדים הגדולים של המשק", היא הזכירה לי, "הבעיה היא שזה מתנגש עם הג'ודו".
"הכלור?"
"השחייה!"
"איזה ג'ודו?"
"החוג!", היא איבדה סבלנות, "אתה זוכר שהילד שלנו לומד ג'ודו, נכון?"
"בטח!", אמרתי בחיפזון. באמת ראיתי אותו פעם יוצא מהבית עם חליפה לבנה מוזרה כזאת, אבל חשבתי שהוא סתם התחפש לגבינה.
"בקיצור", התמקדה האשה, "השחייה ביום רביעי בארבע, והג'ודו מיד אחר כך. צריך להקפיץ אותו".
"לאן?", התעניינתי.
"לג'ודו", היא התענתה, "לג'ודו!"
"הוא לא יכול פשוט לשחות לשם?"
"לאן?"
"לקראטה", אמרתי.
"ג'ודו!", נשאה האשה המעונה את עיניה לשמיים, "ולא, הוא לא יכול".
"למה?", קבלתי.
"כי הוא עדיין לא יודע לשחות", היא שרקה.
"אז שילמד", תבעתי.
"הוא ילמד", היא הבטיחה, "מיד אחרי שנפתור את ההתנגשות עם הג'ודו".
"אז מה הבעיה", אמרתי, "נעביר את הג'ודו ליום חמישי".
"ביום חמישי יש חוג מדעים", היא אמרה.
"אז נבטל את המדעים", אמרתי, "גם ככה בטח יטילו עליהם בקרוב איזה מס".
"ואתה מוכן לקחת על אחריותך שהילד שלך לא יידע מדעים?", הקשתה האשה.
לנגד עיניי עלתה תמונה עגומה מהעתיד: כל ילדי השכונה מקבלים בשטוקהולם פרס נובל למדעי המשהו, ורק הבן שלי עומד בצד לבדו כי עשרים שנה לפני כן אבא שלו הצטיין במדעי הקמצנות.
"טוב", התפשרתי, "נעביר את השחייה ליום שני".
"ביום שני יש חוג פסנתר", נעצה בי האשה מבט חודר.
ופסנתר זה בכל זאת, פסנתר. אמנם עולה המון כסף – זאת אומרת עכשיו, עם הגזירות הכלכליות, זה כבר המון פלוס יותר – אבל איך אני יכול לקחת על מצפוני שבעוד עשרים שנה כל ילדי השכונה יזכו בתחרות על שם ארתור רובינשטיין, ורק הבן שלי אפילו לא יידע לעשות קול שני.
"מה קורה ביום ראשון?", בדקתי.
"גם ביום ראשון יש ג'ודו", אמרה אמו של המדליסט העתידי.
"פעמיים בשבוע?!", הזדקפתי, "למה?"
"כי ג'ודו", היא נימקה, "הוא החוג היחיד שעוד אין עליו מס".
טוב, ככה זה כששר האוצר חובב אמנויות לחימה. הוא גם מנגן בגיטרה, השר המוכשר. חבל ששלחנו את הילד דווקא לפסנתר.
"רגע", קפצתי, "יום שלישי עדיין פנוי!"
"בשלישי יש פעולה בתנועת הנוער".
פעולה בתנועה לא מבטלים, זה ברור. עוד זה חסר לי, שבמקום לספוג ערכים הוא ישתמט מהשוויון בנטל וילך לים עם כל מיני פושטקים שישחו שם עם פסנתרים ורק הוא יישאר על החוף ולא יידע להגן על עצמו כי אבא שלו חסך על חוג טקוונדו או איך שלא קוראים לזה. חוץ מזה שעל תנועות הנוער עדיין לא הטילו מס, ואני מאד מקווה שאני לא מספק עכשיו רעיונות חדשים לפקידי האוצר היצירתיים או איך שלא קוראים להם.
"טוב", נאנחתי, "מה אני צריך לעשות?"
"לאסוף את הילד מהבריכה, לתת לו משהו לאכול ולהקפיץ אותו לג'ודו", שיננה האשה.
עשיתי חשבון מהיר כמה יעלה משהו לאכול פלוס מע"מ פלוס חוגים פלוס דלק פלוס מס הקפצות פלוס קצבאות ילדים מקוצצות פלוס מס חדש שבטח יטילו בינתיים, ונהיו לי כאבים בכיס המרה ובכלל בכיסים. אז עכשיו אני שובר את הראש איך להוזיל עלויות, ונראה לי שעליתי על משהו. כלומר, מהשבוע הבא אני מתחיל להסיע אותו על פסנתר.
***
הכתבה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם