עשר הנשים האתיופיות המשפיעות: טהוניה בפנים?
חלקן הגיעו ברגל במסע מפרך, אחרות חיכו חודשים במחנות פליטים. הן איבדו יקירים בדרך לישראל והתמודדו עם שכול, געגוע וקליטה קשה. אבל הן לא התייאשו וצמחו אל עמדות השפעה בכירות. קבלו את עשר הנשים מבנות העדה האתיופית שמספקות הגדרה חדשה למונח "כוח נשי"
ח"כ פנינה תמנו-שטה
תמנו-שטה נולדה בכפר וזבה. בגיל שלוש עלתה עם משפחתה לארץ במסגרת מבצע משה. במקביל ללימודיה, תמנו-שטה החלה לעבוד כבר בגיל בית הספר היסודי באולם שמחות ובעבודות ניקיון.
"אני יודעת עם מה האדם הפשוט במדינת ישראל מתמודד ביום יום", היא אומרת ל'נשים'. "אני מכירה יותר מחברי כנסת אחרים את החסמים שיש בפניהם של עולים חדשים, ושל כלל המוחלשים בחברה. המטרה בעבודתי הפרלמנטרית היא לרדת לרזולוציה הכי נמוכה, ולשנות מציאות בחיים היום-יומיים של נשים, ילדים ואוכלוסיות מוחלשות".
מעבר לחקיקה בנושאים ספציפיים, תמנו-שטה נחושה לדבריה, להעלות לתודעה הציבורית את העובדה כי מדינת ישראל רחוקה מלהיות חברה שוויונית. "קשה לאנשים לשמוע את האמת בפרצוף, אבל זו המציאות. אין כאן שוויון", היא אומרת.
יקבה קאסה
לא כל בוגרי לימודי המשפטים בארץ, מצליחים לפתוח ולהחזיק במשרדי עריכת דין עצמאיים ומשגשגים. יקבה קאסה עשתה זאת. היא רווקה, גרה בירושלים ובעלת משרד עצמאי העוסק בתחום דיני הנזיקין, המשפחה, דיני ירושות וצוואות ומתן ייעוץ. קאסה היא אחת מחמישה יוצאי אתיופיה שמחזיקים משרדים עצמאיים והיא מספקת גם שירותי ייעוץ באמהרית. היא עלתה לארץ בשנת 1984, ימי מבצע משה, ומארץ הולדתה היא זוכרת בעיקר את השקט. "היה שם רגוע", היא מסבירה. "לא כמו בישראל, שבה נמצאים כל הזמן בסיר לחץ".
מה היית משנה בחברה הישראלית?
"קודם כל הייתי מלמדת את הישראליים שעולי אתיופיה הם בני אדם. אמירות לא מחושבות ביחס לצבע העור עלולות לפגוע ברגשות מסוימים. הייתי רוצה שתהיה פה סבלנות כלפי השונה וניסיון כן ואמתי להכיר את מי שעומדת מולך, בלי שתהיה מראש דעה קדומה".
בלייניש זבדיה
היא עלתה לבדה לישראל בגיל 17 מגונדר שבאתיופיה. את לימודי התיכון עשתה באדיס אבבה, והיא בעלת תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ולימודי אפריקה ותואר שני באנתרופולוגיה, מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
לפני מינויה לשגרירה, שירתה זבדיה כקונסולית ישראל בשיקגו, וכסגנית הקונסול הכללי של ישראל לדרום-מערב ארצות הברית. לאחר מינויה אמרה זבדיה כי "זו גאווה גדולה מאוד להתמנות לשגרירה ובמיוחד כשגרירה ראשונה מהעדה האתיופית. עליתי ארצה כנערה ואני חוזרת לאתיופיה כשגרירה. זה כבוד גדול לי ולמשפחתי. זו ההוכחה שישראל נותנת הזדמנות לכל אחד, ותיקים ועולים חדשים".
זיוה מקונן-דגו
כשהגיעו לסודן, חיכו במחנה פליטים במשך שלושה חודשים, ואז הגיעו למדינת ישראל. "באפריל 1984 הגענו לארץ, אותי שלחו לכפר חסידים. לא ידענו אז שלא חייבים ללכת לפנימיות". הניתוק מההורים ומבני המשפחה היה קשה. "צריך להבין שהיינו אחרי מסע מפרך, אחרי אובדן של יקירים, חלקם אפילו לא הובאו לקבר ישראל, וכשהפרידו אותנו אחד מהשני במצב הזה, יצרו אצל כולנו משבר קשה".
כיום, כשהיא באמצע שנות הארבעים לחייה, היא מנהלת את העמותה למען יוצאי אתיופיה, ובמסגרת זו דואגת לשינויי חקיקה ולובי למען חינוך ראוי לילדי העדה.
רב-סרן דינקה אזלה מנגיסטו
רס"ן דינקה אזלה מנגיסטו, נשואה פלוס שניים, עלתה לישראל בגיל שלוש, במסגרת מבצע משה. היא גדלה בארץ ומתחילת דרכה החליטה שלא ליפול אל הקשיים או המהמורות שבדרך ולהביט קדימה. צה"ל נתן לה, לדבריה, פתח להביא לידי מימוש את כל כישוריה. היא התחילה את השירות כרכזת מודיעין במצ"ח, הייתה קצינת שיטור במשטרה הצבאית בחיפה ומפקדת פלוגת טירונים בבה"ד 13. לאחר מכן הייתה מפרקדת פלוגה בכלא 4 ומפקדת בסיס משטרה צבאית ב'אורים'. כעת משמשת אזלה מנגיסטו כראש מדור הכשרות חוגרים בבה"ד 13. במסגרת זו היא אחראית על ההכשרה המקצועית של כל התפקידים שנלמדים בבה"ד, ביניהם שיטור, כליאה וחקירות.
טיטי איינהו
היא בת 21, מנתניה, ומתמרת לגובה 1.82. בצה"ל שירתה כקצינה. היא נולדה באתיופיה ועלתה בגיל 12 לארץ עם אחיה. אביה נפטר כשהייתה בת שנתיים ואמה נפטרה כשהייתה בת עשר. היא למדה בכפר הנוער הדתי שבכפר חסידים וסיימה אותו בהצטיינות.
זכייתה של טיטי איינהו בתפקיד מלכת היופי חשוב ומשמעותי לא רק בשל יופייה, אלא בעיקר בגלל שהיא ממנפת אותו כדי להעלות לסדר היום את הצורך בנשים חזקות, עצמאיות ודעתניות בעדה. היופי השחום קיבל הכרה ואהבה, וכך גם היא עצמה. טיטי, כך נראה, יודעת היטב להשתמש במקפצה שקיבלה ורק בחודשיים האחרונים היא הספיקה לככב באירועים וקמפיינים רבים. בין היתר השתתפה בארוחת ערב לכבודו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, כשזה ביקר בישראל.
עדן מלסה
עדן מלסה בת ה-32, נולדה בכפר יהודי באתיופיה והיא זוכרת שתמיד חלמה להגיע לישראל. "מאז שהייתי קטנה חלמתי על עיר הבירה היהודית הנצחית, ירושלים, ש'אבניה עשויות זהב'".
היא עלתה לארץ במבצע שלמה ונקלטה בישראל. "לאחר שסיימתי את השירות הסדיר, יצאתי לקורס מפקדי כיתות של משמר הגבול. שימשתי כסגנית מפקד צוות, ותוך כדי הספקתי לסיים תואר ראשון בקרימינולוגיה בבית ברל, ותואר ראשון במשפטים במכללת קריית אונו".
כיום משמשת מלסה כקצינת אלמ"ב במשטרה. היא אחת הנשים הבכירות בישראל מבנות העדה במשטרה ובמסגרת תפקידה היא מטפלת בתחנת מסובים בבעיות אלימות במשפחה,עבירות מין וחסרי ישע. "מדובר בתפקיד מאתגר ומעניין", היא מסבירה. "התחושה שסייעתי לנשים מוכות, לילדים מוכים ולקשישים סובלים היא מספקת. הרצון לסייע לאזרח ולתת שירות זו שליחות".
את רואה גם מקרי גזענות סביבך?
"אני תמיד אומרת שלא הייתי משנה דבר בחברה הישראלית אלא הייתי מבקשת שינהגו לפי דברי הלל הזקן. 'מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך'".
מסקי שיברו
הוריה של שיברו פעלו במחתרת וסייעו ליהודים להגיע לארץ ישראל מתחת לאפו של השלטון הקומוניסטי באתיופיה. בשלב מסוים נתפסה אמה וישבה בכלא האתיופי כאסירת ציון. "לאחר שסיימתי תיכון באדיס אבבה, קיבלתי 'מלגה' מהסוכנות היהודית", מספרת שיברו בריאיון מיוחד ל'נשים'. "זו הייתה אחת הדרכים לעלות לארץ, אבל ידעתי שאגיע לבד. לא יכולנו לעלות ביחד, כל המשפחה".
עוד באותו הז'אנר: שלוש נשים מרשימות נוספות השפיעו על התרבות הפופולרית הישראלית: האחת, כברה קסאי, שיחד עם הזמר עידן רייכל הכניסה את המוזיקה האתיופית לתוך הקונצנזוס הישראלי והבינלאומי. השנייה, חגית יאסו, בת העדה הראשונה שזכתה בתוכנית ריאליטי, 'כוכב נולד', והוכיחה שכשיש לך קול של זמיר, את שליחת מצווה בכל מקום שאליו תגיעי. והאחרונה, אסתר רדא, שחקנית עולה וזמרת מצליחה.
שמחה גתהון
ד"ר שמחה גתהון היא אחת מהיחידים שהגיעו לישראל בשנת 1984 באופן חוקי ובתיאום עם ממשלת אתיופיה. "עלינו בלי קשר למבצעים הגדולים", היא מסבירה. ד"ר גתהון, נשואה ואם לשני ילדים, מכהנת כיום כמנהלת תחום הרב תרבותית ותחום פיתוח שותפויות מקצועיות ומערכתיות של עמותת עלם (עמותה לנוער בסיכון גבוה). בנוסף, היא מרצה במרכז ללימודים אקדמאיים אור יהודה ובאוניברסיטת בר אילן בבית הספר לחינוך.
"כמי שעוסקת בהוראת חינוך, אני מקווה שהחברה הישראלית תכיר את התרבות והערכים של הקהילה האתיופית לעומק, ויש הרבה מה ללמוד מהתרבות הזו. בנוסף, אני מקווה שתהיה יותר חשיפה לצדדים החזקים של הקהילה, באמצעות תקשורת ופרויקטי שדה. זאת כדי לאזן את התדמית ולצמצם את תחושות הניכור בין שני הצדדים".
צגה מלקו
לתקשורת הגיעה כמעט במקרה. "בשנת 1995 החלה 'פרשת הדם'. התגלה כי כל תרומות הדם של יוצאי אתיופיה נזרקו לפח", מספרת מלקו. "הייתי אז המזכירה בארגון הגג של יוצאי אתיופיה, וארגנו קבוצה כדי לצאת ולהפגין. מבחינתי, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. החלטתי שאני רוצה להשפיע".
היא עלתה לארץ לבד. ילדה בת 16 שעזבה הורים ואחים ועברה את הדרך המפרכת ברגל למצרים, ומשם למדינת ישראל. הוריה עלו לארץ שמונה שנים אחריה. "היו לי געגועים קשים מאוד בשנים הראשונות", היא נזכרת. "וסבלתי גם מקשיי קליטה גדולים. לכל שלב בחיים היו קשיים משלו"
מה הקושי הכי גדול שנתקלת בו בארץ?
"השיא היה כשהבן הגדול שלי (היום בן 19), הגיע לגיל שש והייתי צריכה לרשום אותו לבית הספר. לא רצו לקבל אותו בשום פנים ואופן, וזה היה כאב מאוד גדול. כאמא הרגישות יותר גבוהה".
אז מה עשית?
"נלחמתי עד שניצחתי. כשהוא התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית ידעתי שסגרתי מעגל".
טהוניה רובל
***
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 'נשים'
עמוד הפייסבוק של 'נשים'
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם