החכם שעזב את גופו: רמאנה מהארשי – פרק אחרון בסדרה
בשנות ה-30 שלו, כשניסה לחזור לחיים הארציים בתום סמדהי ממושך ועמוק, נראה רמאנה כמת למשך 15 דקות. כך נזכר בטבעו האמיתי, ונחלץ ממחזור הלידות והמוות הנצחי
במהלך חייו חווה רמאנה מהארשי שתי חוויות מכוננות מרכזיות, שדרכן הבין לבסוף את משמעות הלידה והמוות. הראשונה התרחשה ב-1896, כשהיה בן 17 ולפתע תקף אותו פחד מוות אלים ואינטנסיבי. במהלכה נוכח שרק הגוף החומרי מת, אך הרוח הנצחית – העצמי, מתעלה מעליו, וכי המוות אינו יכול לגעת בה.
16 שנים מאוחר יותר, כשהוא בחברת תלמידיו, נראה רמאנה שרוי למשך כ-15 דקות במה שנדמה כסימפטומים חיצוניים של מוות. אלו נבעו מניסיונו לחזור לחיים הארציים בתום שהות רציפה, במשך ימים ולילות, בסמדהי עמוק שבמהלכו לא היה מודע לנעשה סביבו. זה היה סיומה של תקופה ארוכה, בת שנים אחדות, במהלכן כמעט לא הוציא מילה מפיו. בסיומה החל רמאנה לתקשר עם הסביבה. בתחילה באמצעות כתיבת פתקים, ובהדרגה החל גם לדבר. בשלב זה גם החלו להתאסף סביבו עוד ועוד תלמידים.
הידע הישיר שצבר רמאנה בדבר חוויות הלידה והמוות הביא אותו לכדי הבנה בלתי מעורערת לפיה המוות היחידי המתרחש באמת הוא מותו של הגוף, בעוד שבעצמי אין המוות יכול לגעת כלל.
הכול פוחדים מפני המוות, אומר רמאנה, אך זהו פחד שמקורו בבורות שמקורה בזיהוי השגוי של האדם עם הגוף, שנולד ומת. זיהוי זה מוליד את הפחד מפני אבדן העצמי, בעוד הלידה והמוות נוגעים רק לגוף. כך מושלכים בתודעת האדם הלידה והמוות על העצמי, ומכאן עולה האשליה לפיה הם נוגעים לעצמי. ואילו תוצאת התחושה הזו, כאילו משמעות המוות הפיזי היא הרס של הקיום המוחלט (סאט), היא לידה מחדש.
הזיהוי השגוי לפיו "אני הוא הגוף" מתנה את החיים. הוא האחראי למצב המוכר של חיים תחת צלו של המוות. זהו מצב בלתי נסבל, מכיוון שהוא איננו טבעו האמיתי של האדם ועל כן האדם אינו ערוך להתמודדות עמו, וכפועל יוצא נקלע למעגל הלידות והמיתות. תחילתו של זה בהיצמדות לחיים ובתשוקה אליהם, שמקורן בטבע החיים עצמם.
המשכו בזיהוי עם הגוף, שממנו עולה האגו, וממנו המיינד, אשר הרישומים הטבועים בו מתהווים מחדש ברצף לידות בגופים שונים. כל עוד שרשרת האשליות הזו לא נשברת,
בבסיסו, אומר רמאנה, האדם הוא אותה מודעות טהורה שמעולם לא נולדה. היא קיימת תמיד, ולכן היא איננה יכולה למות לעולם. את המודעות הזו לתודעת ההוויה מפחד האדם לאבד, לא את הגוף. בדיוק כמו שחלום, שינה וערות הם מצבים החולפים על פני העצמי הנוכח בהם תמידית, כך לידה, גדילה ומוות אינם אלא תופעות החולפות על פני העצמי, שלא נולד ולא מת.
רמאנה מדגיש את החשיבות העליונה לחיות ולחוות את המציאות עכשיו, ובכך לחסל את האגו והרישומים הטבועים במיינד, עד שכל הלידות הקודמות ייקטעו וייכנעו לעצמי. ההבנה העצמית חייבת להיות רציפה, שאם לא כן היא לא תוכל למנוע לידה מחדש. כל עוד הרישומים הטבועים במיינד (ואסנות) לא חוסלו, הם יהיו חזקים מכדי שניתן יהיה להתגבר עליהם ברגעים האחרונים והקריטיים של המוות הפיזי.
רמאנה מתאר את המוות כמצב ביניים בין שתי לידות. בעוד שהתהליך הראשון – זה של המוות עצמו – קצר, הרי שהתהליך השני, זה של הלידה - ארוך. ברגעי המוות האחרונים, כאשר נשימתו של האדם נעשית כבדה, המיינד חדל מלהיות פעיל משך זמן מה, והמודעות לגוף הגוסס אובדת. אז, הרישומים הטבועים במיינד נסוגים אל הלב, והמיינד אוחז בבת אחת בגוף חדש. כך הוא נע ונד בין שני הגופים, המתעוררים ושוקעים אל תוך אובדן ההכרה חליפות, עד שהיאחזות המיינד מועברת לחלוטין לגוף החדש. מצב הביניים הזה, אומר רמאנה, הוא כמו חלום המופיע בין שני מצבי ערות.
המיינד מתהווה ונכנס לפעילות שוב, בהתאם לרישומים הטבועים בו, בגוף חדש בעולם חדש, בזמן לידתו של אדם חדש. כך עובר האדם אינספור לידות, עד שהוא מתעורר אל הטבע האמיתי שלו ושובר את שרשרת האשליות שכלאה אותו במעגל הלידה והמוות. ברגע שהאשליה הזו נהרסת, נחשפת בפני האדם האמת אודות טבע האלמוות של העצמי - הרוח הנצחית, ושורפת את כל הקארמה הקודמת על ידי ניצוץ אחד של ידע רוחני. כמו ניצוץ בודד של אש המפוצץ לחלוטין הר שלם של אבק שריפה, כך מתפוררת כל הקארמה הקודמת, והמציאות הנצחית או העצמי זוהרים ומתגלים במלואם.
המוות הזה, מותו של האגו וקריסתו אל העצמי, הוא הלידה האמיתית והמוות היחיד, אומר רמאנה. כך, מכיוון שמה שמת פעם אחת לא יכול למות פעם נוספת. משהאגו מת והרישומים הטבועים במיינד חוסלו לחלוטין, אין עוד ישות אשלייתית נפרדת שתיוולד מחדש ואין עוד דרך שבה תתחולל לידה כזאת. כך משיג האדם את טבע האלמוות, ונעשה אחד עם העצמי העילאי של הכול.
את החזרה הזו למקור - למרכז המודעות הטהורה של ההוויה והאיחוד עם העצמי העילאי של הכול, מקביל רמאנה למימיו של אוקיינוס המתאדים, מתעבים ונדחסים אל העננים. אלו יורדים חזרה כגשם הזורם מההרים אל הנהרות, עד שהם חוזרים ומתאחדים עם המקור - האוקיינוס, שבו הם שוב נמצאים במנוחה. זהו המצב הקבוע והנצחי בו שרוי החכם. כאשר המוות של הגוף הפיזי מגיע, הוא איננו עובר שום שינוי. ברגעיו האחרונים של המוות הפיזי הוא שוקע אל הסמדהי הגדול - המהאסמדהי, עוזב את גופו במודע, ומתמזג לנצח עם האינסוף.
ב-14 באפריל, שנת 1949, באשרם שלו הסמוך להר הקדוש ארונצ'לה, אמר רמאנה לתלמידיו שהתאספו סביבו: "למה אתם נצמדים לגוף הזה? תנו לו ללכת". בשעה 08:47 דיווחו אנשים שונים במקומות שונים באזור על נפילת מטאור עם שובל אור ארוך לכיוון הר ארונצ'לה, בעוד שבאותה שעה עצמה עזב ראמנה מהארשי את גופו, והתמזג לנצח, לדעת מעריציו, עם האינסוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם