האמת העירומה של רמאנה מהארשי
הדרך היחידה להימנע מסבל בחיים האלו, אומר ראמנה, היא לא לאבד לעולם מגע עם העצמי: תחת כל הנסיבות, בכל זמן, בכל מקום ובאופן מתמיד. פרק שני בסדרה
נהוג לשייך את ראמנה למסורת האדוויטה ודנטה (אי-שניות), בעיקר בזכות דרך הלימוד המזוהה איתו ביותר ונקראת "חקירה עצמית". מסורת זו חותרת לידיעת טבעו האמיתי של האדם, מתוך הבנה כי זו מטרתם האמיתית היחידה של החיים האלו, וכי מי שלא מחפשים אחר ידע כזה פשוט מבזבזים את חייהם. ראמנה הסביר את הדברים במילים: "אנשים לא יבינו [בדרך אחרת] את האמת העירומה והפשוטה של חייהם היומיומיים ושל החוויה הנצחית והנוכחת תמיד שלהם.
"האמת הזאת היא האמת של האני האמיתי (העצמי)", המשיך. "אנשים אפילו לא ירצו לשמוע את האמת על אודות האני שלהם, בעוד הם ישתוקקו לדעת מה נמצא מעבר: הם ירצו לדעת על אודות גן עדן, גיהינום וגלגולי נשמות, בגלל שהם אוהבים מסתורין ולא את האמת העירומה. הדתות מספקות את רצונם, ומביאות אותם מסביב לאני - אך לא אל האני עצמו. כשאתה נע ונד לכאן ולשם אתה חייב, בסופו של דבר, לחזור אך ורק לאני".

הדרך שהציע ראמנה לידיעת העצמי האמיתי - "החקירה העצמית" - איננה חקירה אינטלקטואלית או התבוננות שמטרתה לבחון את התכנים של המיינד. מטרתה להשקיט את המיינד, ולהחזיר אותו למצב הטבעי והמודע של העצמי האמיתי - כמודעות טהורה הנמצאת לפני הופעת האגו והמחשבות. זה נעשה על ידי הפניית תשומת הלב פנימה והתחקות אחר המקור ממנו מופיע ה"אני" - ממנו עולים האגו והמחשבות.
בראשם של אלה נמצאת המחשבה הראשונה שעולה, מחשבת - "האני", אליה נצמדות מחשבות נוספות כמו "אני חושב"; "אני מאמין"; "אני כזה וכזה". מטרת החקירה, אם כך, היא התמקדות במחשבת האני עצמה, לפני שמתלוות אליה מחשבות משניות. השאלה שצריכה להישאל בעקביות היא מי זה האני הזה, שכל שאר המחשבות עולות ממנו; הוא יתגלה כלא אחר מאשר האגו עצמו.
השאלה "מי אני?" מטרתה הפניית תשומת הלב המלאה ל"אני" עצמו, תוך חיסול הזיהוי השגוי של האני עם האגו, ומתוך כך חיסול כל המחשבות הסובבות סביב האגו ולבסוף האגו עצמו: כך יתגלה העצמי האמיתי. באמצעות תרגול מתמשך, מיועד הכוח של המיינד לחזור למקור האני הטהור (לפני הופעת האגו
על פי רמאנה, בגלל הזיהוי השגוי של האני (כמודעות טהורה) עם האגו, עולה מתוכו המיינד ואיתו המחשבות. אז מתחילה הפעילות המנטלית, הגורמת להיצמדות לתכנים של המחשבות ללא מודעות למקור ממנו הם הופיעו. המחשבות יוצרות תעתועים, המסווים את מקורן האמיתי ומגבילים את התפיסה האמיתית של טבע העצמי כמודעות טהורה ומוחלטת שממנה עלו המחשבות מלכתחילה.
הסיבה לזיהוי השגוי עם האגו ולכך שהראייה האמיתית נותרת חסומה, היא תוצאה של רישומים ישנים וחזקים של דרכי חשיבה ותפיסות ישנות שטבועים במיינד (vasanas). רישומים אלו עתיקים מאוד: הם נמשכו לאורך אינספור לידות, והטביעו בנו את חותמם. אך תרגול עקבי של חקירה עצמית יגרום להיעלמותם ההדרגתית, תוך שטבע העצמי המהותי יוכל לחשוף עצמו.
סביר להניח, אומר ראמנה, שבמהלך התרגול יתעוררו ספקות וקשיים. הם טבעיים וצפויים לכולם, עד שהטבע העצמי יובן. ספקות וקשיים הם בלתי נפרדים מהאגו; למעשה, אומר רמאנה, הם האגו עצמו, ומשהוא נעלם הם נעלמים יחד איתו. הדרך היחידה לחסל את האגו היא לחפש אותו שוב ושוב, ולגלות שוב ושוב שהוא איננו קיים. אם לא תחפש אותו הוא ימשיך לעשות לך צרות, אומר ראמנה, ומדגיש שאלו מתחילות ברגע שאתה מזהה את עצמך כגוף, כאגו או כמיינד. אז עולות מחשבות שרצות זו אחרי זו, משוטטות לכאן ולשם וגורמות לאי שקט המביא עימו מגבלות וסבל.
אין זה משנה היכן אתה נמצא, אומר ראמנה: המיינד תמיד נמצא איתך ומהווה מכשול שכובל אותך. על כן, עליך להתגבר עליו היכן שלא תהיה. אתה יכול להיות חופשי בעיר סואנת ומוגבל בריטריט מבודד. הכול נמצא במיינד. לכן, הדבר החשוב ביותר הוא לשים לב תמיד שהמיינד שקט ונמצא תחת שליטה עצמית. בכל פעם שמופיעות מחשבות אל תיסחף יחד איתן. כאשר הן רודפות זו אחר זו, הדבר היחידי שעליך לעשות הוא לתפוס את המיינד שמופנה החוצה, להחזיר אותו אליך, להפנות אותו פנימה ולבדוק מהיכן עולות המחשבות: הן עולות במיינד, שעולה מתוך האגו, שעולה מתוך האני. היכנס עמוק פנימה, התמקד באני והאגו ייעלם יחד עם כל המחשבות. אז הפעילות המנטאלית תיפסק, המיינד ייעשה שקט והעצמי האמיתי יתגלה.
שלווה עמוקה תוכל לשרור כל עוד אין הפרעות ומגבלות הנוצרות כתוצאה מהמחשבות העולות בראשינו. ככל שהמיינד ייעשה חופשי ממחשבות, כך תתקדם אל עבר ההבנה העצמית. אבל ההבנה עצמה איננה מקבלת כל התקדמות, היא תמיד נשארת אותו דבר וכבר קיימת בתוכך; אין כל צורך לעשות כל מאמץ כדי להשיג אותה, מכיוון שאין מדובר בדבר מה חיצוני או חדש שיש להשיגו. ההבנה העצמית קיימת בתוכך כל הזמן, בכל מקום - וגם כאן ועכשיו.
שחרור (moksha), אומר ראמנה, הוא רק ידיעת העצמי בתוכך, ולדעת את עצמך פירושו להיות עצמך: החובה שלך היא להיות. לא להיות "אני כזה וכזה" - זה האגו הזמני, החולף, והלא אין טעם להתעסק במצב עניינים זמני שבא והולך. כשהעצמי איננו מוגבל על ידי האגו מגיעה ההבנה שהעצמי הנו אינסופי, נצחי, לעולם לא משתנה ונוכח תמיד.
הדרך היחידה להימנע מסבל בחיים האלו, אומר ראמנה, היא לא לאבד לעולם מגע עם העצמי: תחת כל הנסיבות, בכל זמן, בכל מקום ובאופן מתמיד. כאשר הטבע העצמי מובן, הוא נותר כזה בכל הפעילויות היומיומיות של החיים - מכיוון שהאדם לא יכול באמת להיות נפרד מהעצמי. אתה תמיד ולנצח "זה" בגלל שאתה תמיד "זה" ולעולם לא נפרד מ"זה". הלא אין דבר פשוט יותר מלהיות אתה עצמך. אדם שחי מתוך זהות תמידית, מודעת, עם העצמי נקרא "משוחרר בעודו בחיים"(jivan mukta) . הידע הזה על אודות השחרור והחופש ממגבלות נקרא במסורת אדוויטה ודנטה "ג'ננה" (jnana), שפירושו "ידע" או "חוכמה".
ידיעה עצמית מובילה לידיעת אלוהים. כשאתה מאבד לחלוטין את האגו אתה רואה את האני האחד בכל ומוצא את אלוהים, משום שהשניים האלה אינם נפרדים. זאת הכוונה, אומר ראמנה, במשפט מתהלים: "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים" (מו יא). כלומר, מפרש ומעיד ראמנה, מתוך הדממה נחשפת נוכחות העצמיות הטהורה (הנני) כאלוהים. מכל ההגדרות, אומר ראמנה, אין טובה יותר לאלוהים מזאת המופיעה בפסוק מספר שמות: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"( פרק ג' פס' י"ד). הוא המפורש כ"הנני אשר הנני" - המתאר נוכחות של מציאות מתמדת שלא ניתנת להגדרה ולתיאור: ניתן רק להיות ולחוש אותה כמציאות אלוהית חסרת התחלה וחסרת סוף, הנמצאת בכל מקום ושורה על הכול. בבסיס כל הצורות, בבסיס כל הכוחות, בבסיס החומר והרוח, כל השינויים חולפים בעוד שהמציאות הנצחית נשארת לעולמים.