המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא

שלוש שנים על הערסל בפאצ'ה מאמה דמו לחיים בתוך פריים מסרט טוב. ואז, מכולם, מופיע דווקא קן ווילבר ותוקע מקל בגלגלי מרכבת הצרצרים של טיוהר אל הנצח

רן ובר | 25/8/2010 9:41

שינויים גדולים מגיעים בהפתעה. זה תמיד קורה לי כשאני מרגיש כבר ממש טוב בנקודה מסוימת, חיצונית או פנימית, ופתאום הכול מתהפך ומשתנה. אני זוכר היטב את אותו הבוקר בפאצ'ה מאמה. שכבתי בערסל שהיה תלוי אצלי בבית, קורא בספר של קן ווילבר.

מכיוון שקיר אחד בבית העץ שבו גרתי היה תמיד פתוח ומשקיף אל היער הסמוך, יכולתי לראות את הגשם שירד בזוית ישרה. לא היה קר. היה מאוד נעים, והממטרים ירדו כמו מסך עדין.

הכול היה מושלם. הרגשתי כמו בפריים מסרט טוב. גן עדן בעולם הזה. אני לא זוכר טרדות באותו תקופה, רק זמן שקט ואיכותי לצלול פנימה. מעבדת מחקר לעבודה פנימית, חלומו של כל מחפש רוחני.

אבל משהו היה חסר.

טעם האחד

הספר שקראתי, "טעם אחד" (או אולי "טעם האחד" בעברית), היה מחולק לפרקים שדנו בחוויות הפנימיות של ווילבר ולחלקים יותר פילוסופיים-עיוניים. הוא דיבר של על נושאים רבים. אולי בעקבותיו התחלתי להרגיש פער בין מה שאני עושה בפ'אצה מאמה לבין הרצון הפנימי שהתחיל לבעור בתוכי. רצון לקחת את השקט ואת התחושות הטובות ולהעביר אותן הלאה. לא להיות סגור בתוך היער המקסים הזה, אלא להוציא את זה החוצה ולשתף את זה עם אנשים אחרים.

הסתובבתי ברחבי הקומונה ומשהו הרגיש לי תקוע. משהו לא זז. מבחינה חיצונית, הכול נראה שמח ותוסס. אבל משהו באנרגיה הרגיש לי חסר חיות. פתאום זה הרגיש כמו בריחה: העולם בוער ואנחנו בקלאב מד רוחני שלא נגמר. היו שאמרו שעצם זה שאנחנו נמצאים שם, כאלטרנטיבה לטירוף ששורר בעולם, זאת העשייה הכי גדולה שלנו. אבל ההסבר הזה לא סיפק אותי. הוא הרגיש לי מנותק ומרוחק.

ווילבר דיבר בספרו על כך שרבים מבין חבריו שהיו מורים מפורסמים לבודהיזם, אנשים שהגיעו להישגים רוחניים גבוהים לטעמו, היו תקועים במהלכים פסיכולוגיים של גיל 3. הם אמנם לא יכלו להודות בכך בפני תלמידיהם, אבל הוא שלח אותם בהיחבא לטובי הפסיכולוגים, כדי לעזור להם עם "התקיעות" שלהם.

הוא הסביר שמי שתקוע בנפש בשלבים

בסיסיים יחווה גם קשיים בנקודות רוחניות גבוהות. גם אם זה לא דחף אותי ללכת לטיפול פסיכולוגי באותו שלב, סטנדרטי או אלטרנטיבי, זה התחיל להפנות זרקור לעבר האפשרות שהפאזל של התודעה כנראה קצת יותר מורכב מכפי שתפסתי אותו אז. הוא גם חידד אצלי את הנקודה של העשייה, של להוציא החוצה.

בין הדברים אצל ווילבר ששעשעו אותי במיוחד היה שבירת מיתוסים רוחניים. אחד מהם היה זה של הליברלים, לפיו כל הדעות שוות, ועל כן אין דרך אחת כי כל הדרכים טובות. מין גרסה אמריקנית של "איש באמונתו יחיה" (שזה, אגב, עיוות ישראלי של הפסוק "צדיק באמונתו יחיה", שמשמעותו הפוכה לגמרי).
ווילבר הסביר שמבחינה פילוסופית הטענה של הליברלים מגוחכת, משום שכשאתה אומר שכל הדעות שוות ואין דעה טובה או אמיתית יותר מהשנייה, אתה למעשה מנציח את הדעה שלך (לפיה כל הדעות שוות) - וקובע שהיא טובה יותר מדעות אחרות. למשל, הדעה לפיה רק אני צודק בעוד יתר הדעות, כולל זו של הליברלים - מוטעות.

הספר שלו התחיל להזיז בתוכי תהליכים. רציתי כבר לצאת מהיער. רציתי להגיע למקום שבו קורים דברים, שבו אוכל לעבוד עם אנשים. באותה תקופה ארגנתי קבוצות לימוד של רייקי בפאצ'ה מאמא, ורציתי להרחיב את המעגל למקום גדול יותר. ניו-יורק, למשל.

קן ווילבר. מורים רוחניים גדולים עם פרופיל פסיכולוגי של בני 3 צילום: מתוך אתר הבית

פלורסנטי במקום שחור לבן

רעיון המעבר מהג'ונגל הקוסטריקאי לג'ונגל העירוני של התפוח הגדול היה מפחיד למדי. כל החברים מסביבי טענו שמדובר ברעיון מטורף. קודם כל, איך תסתדר שם? מה תעשה? - הם תהו. איך מתחילים מחדש בעיר הגדולה? היה לי חבר שגר שם ועסק ברפואה אלטרנטיבית, והחלטנו לנסות לארגן שם סדנאות רייקי בתור התחלה.

היתה לי התלבטות גדולה אם לצאת מהיער או לא. אם לעזוב את פאצ'ה מאמה, ביתי הרוחני והגשמי משך שלוש שנים לסירוגין – או להישאר במוכר ובנוח. נזכרתי שפעם שמעתי על שני סוגים של חופש: "חופש מ..", שמשמעותו שאתה חופשי מדברים חיצוניים או פנימיים שמגבילים אותך; ו"חופש ל..", שבו אתה למעשה מחפש את החופש כדי לעשות מה שאתה מאמין שאתה צריך לעשות. הרגשתי אז שאני יותר מדי ב"חופש מ..", שקצת נכלאתי בתוכו. התהליך לא היה רציונלי ולא נבע משיקול קר: זאת היתה מעין נביעה פנימית. תנועה שקטה של התודעה, שביקשה לצאת ולעשות טוב בעולם.

היה בי צד שלא רצה לצאת מהיער. מה יש לך ללכת לג'ונגל הבטון הזה? יאכלו אותך חי. אתה הולך להחליף את הרוגע והשקט בלחץ וברעש. פה זה הכי טוב שאפשר, לחש הקול. תישאר, אל תזוז. תירגע. הכול בסדר. אלא שזאת נשמעה לי כלחישתו של שר המוות. רק אל תזוז, אל תעשה דבר בחיים, רק אל תפעל. חוץ מזה, איזו שירה יש לציפורי הלילה כאן. והצרצרים... באמת היה קשה לעזוב הכול, אבל הרגשתי דחף פנימי לפעול. לצאת.

ניו-יורק קיבלה אותי בזרועות פתוחות ומחבקות, בניגוד לכל התחזיות הקודרות. בלוחות המודעות הקהילתיים, העמוסים לעייפה שבאזור הווילג', מדביקים מטפלים ומורים שונים כל מיני הודעות. כולן דומות, מודפסות על גבי נייר צילום שחור לבן. היה לי רעיון: נייר צילום כתום פלורסנטי, שאמנם עלה טיפה יותר אך הבליט את המודעה שלי מול היתר. גם הוספתי תמונה שלי. ואמנם, לאט לאט העניינים החלו לתפוס תאוצה, ובתום תקופה לא ארוכה כבר התמקמתי בסצנה המקומית.

זאת היתה תחילת היציאה מהמקום המוכר והנוח. ניו-יורק היתה הרבה יותר אינטנסיבית מפאצ'ה מאמא, אבל בתוך כל הטירוף והבלגן שם חוויתי גם הרבה שקט. הרגשתי שעשיתי את הבחירה הנכונה: חיפוש החיבור בין הרוחני לבין הגשמי קיבל צורה ופשט צורה, אבל הבהיר לי בהדרגה שאני פה, במסע ארוך ועמוק, ושאם אקשיב ללב שלי ולקולי הפנימי למרות שאר הקולות שמנסים לעכב ולהשתיק את הרצון, אגלה את המקום שלי. את העניין שלי בעולם.

ואז, לא אצטרך עוד לנסות לחקות מישהו או משהו אחר, או להתנצל על הבחירה שלי.

לאתר של רן ובר – התחלות חדשות