לבן על לבן: החתונה הגדולה
חג שבועות הוא חג האהבה. חג החיבור. אם נבוא אליו בתודעת האחדות נוכל לטעום מהאהבה האינסופית שהיינו שרויים בה בעבר
היינו ביחד כאחד. כאיש אחד. עמדנו מול ההר הבוער. ובערנו ביחד. בערנו ברצון ובכיסופים לאחדות עם מי שאמר והיה העולם. עמדנו רוטטים וחיכינו. חיכינו כמעט חמישים יום. ספרנו כל יום מהרגע שיצאנו ממצרים – מבית העבדים המקולל הזה.
זה היה כל כך טוב כל הביחד הזה. וזה לא היה בטעות. זה היה תנאי מקדים – אם אין אחדות, אין תורה. אם אין חיבור בין כל חלקי העם – לא תקבלו כלום. זאת אומרת, אולי תקבלו פירורים. אבל לא תקבלו את 'העניין המרכזי'.
זה לא שינה מי אתה ומה אתה. אתה פה, עומד לידי ואנחנו שנינו אותו הדבר. מחכים. ממתינים לאור האינסופי שיפלח את ליבנו ויקרע את כל הרקיעים ואת כל ההסתרות, ויגלה שאין. פשוט אין עוד מלבדו. זה היה הדבר הדרמטי ביותר שקרה בעולם שלנו, והיינו בו ביחד – כולם. איש בל יעדר.
אנחנו סופרים את ספירת העומר – חמישים יום. ידוע שמתחילת ימי העומר עד ל"ג בעומר מתו 24,000 תלמידי רבי עקיבא כי לא נהגו כבוד זה בזה. זה בדיוק ההיפך מהאחדות, ההיפך מחיבור. לא נהגו כבוד זה בזה – והם היו תלמידי חכמים גדולים, הם היו אנשים אדירים.
אבל להיות איש גדול לא מגן כנגד האגו, לא מגן מנפרדות. כתוב: כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו. ככל שאני גדול יותר, כך הסכנה שאני ארגיש שאני "יודע" ואתה קטן ממני.
גם עכשיו אנחנו סופרים. אבל כמה אנחנו משקיעים בביחד הזה? כמה אנחנו באמת מוכנים להיות כאיש אחד יחד? או לחילופין כמה אנחנו מושקעים בכל הפילוגים, בכל החצרות, בכל המחלוקות? כמה אנחנו מושקעים ב"אני צודק" והוא טועה?
אחד מתלמידיו של רבי נחמן אמר פעם שכל אחד מאמין שהוא בונה עולמות וחברו מחריב עולמות. שהוא עושה טוב וחברו מנסה להרוס את כל הטוב שבעולם. כל אחד באמת ובתמים מאמין שהדרך שלו היא לא רק הדרך הנכונה אלא הדרך היחידה. זה אחד ההסברים ללא נהגו כבוד זה בזה – אני יכול לא להסכים עם הדרך שלך. אני יכול לא לקבל את הדברים - אבל זה לא אומר שאני לא אכבד אותך.
אם הדרך שלך מיוסדת בקדושה, אם הדרך שלך היא דרך של רצון להתעלות רוחנית, דרך לעזור לעצמך ולסובבים אותך – למה
כתוב שלכל יהודי יש אות בספר התורה. כל יהודי - שורש נשמתו מחובר לאחת מהאותיות. 600,000 שורשים המביאים לתורה אחת ומאוחדת. מסבירים בחסידות שאם אתה דוחה יהודי אחר, אתה פוגם באות בספר התורה. וספר תורה שפגומה בו אות אחת – הוא ספר תורה פסול!
אם אתה פוסל יהודי אחד, פסלת את כל הספר.
הבעל שם טוב הקדוש, שבחג השבועות הזה ימלאו בדיוק 250 שנה לפטירתו, הביא מושג שנקרא שלוש אהבות לעולם - אהבת התורה, אהבת ה' ואהבת ישראל. הוא הסביר שאלה שלושה שבילים שיש להגיע אליהם. והשבילים קשורים ומתחברים. אהבת ה': התעלות דרך התקשרות לבורא העולם. התבודדות, תפילה, רצון לדבקות. אהבת ישראל: לאהוב כל יהודי, בכל צורה ובכל אופן. לאהוב את הנקודה הפנימית שלו, את הנקודה הנשמתית שלו. ואהבת התורה: אהבת החיבור בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, דרך התורה הקדושה.
כל אחד והנקודה שמאירה לו כדי להיכנס פנימה. כדי להיות פנימי יותר. יכול להיות שלי מאירה נקודה מסוימת ולך מאירה נקודה אחרת, אבל בסופו של דבר נגיע לאותו המקום! הזוהר הקדוש כותב "קודשא בריך הוא, אוריתא וישראל חד הוא". כתוב שם שכביכול הקדוש ברוך הוא, התורה הקדושה ועם ישראל הם אחד. מימדים שונים בהוויה.
הלוואי שנזכה לעמוד שוב האחד לצד השני. שנזכה להאיר אחד בשני את הנקודה המיוחדת שלנו. שנזכה לקבל אחד מהשני מה שאנחנו צריכים ושלא נשכח – חג שבועות הוא בעצם חג האהבה. חג החיבור. החיבור ביננו לבין עצמנו, החיבור ביננו לבין בורא העולם והחיבור שלנו עם התורה הקדושה. כל אחד ומה שהוא צריך – כמה שהוא צריך ואיך שהוא צריך את זה.
אם נבוא לחתונה הגדולה, לחג השבועות הקרב ובא בתודעה הזאת – בתודעת השלמות, בתודעת האחדות – נוכל בעזרת השם לטעום טעם חדש. טעם של התחדשות. טעם חדש ועם זאת מוכר מאותה האחדות, מאותה אהבה אינסופית שהיינו שרויים בה. אותה אהבה שטיהרה אותנו לגמרי וזיככה אותנו עד שנעשינו כלי לקבלת השכינה.
מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה (שיר השירים).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם