מעבר ליש ולאין: אני טוב או אני רע?
יום אחד לאחר חיפושים רוחניים אינטנסיביים במזרח, גיליתי שהאני הוא רע, שצריך להיפטר ממנו. רן ובר על ההבדל הדק בין האני הטוב לאני הרע, נוסח הספרים האמריקאים לשיפור עצמי
יום אחד גיליתי שלאחר חיפושים רוחניים אינטנסיביים במזרח הוטבע בי רעיון – האני הוא רע. צריך להפטר ממנו. "אגו" זאת מילה רעה. רצון עצמי הוא שלילי. אתה אמור להיות מבוטל. להתאחד עם האינסוף. אתה אמור להיות טיפה שהתמזגה בים. או טיפה שהתעוררה מהחלום שהיא טיפה נפרדת מהים וכיו"ב.
בתרבות המערב היחס לאני, היחס לאגו ולאינדיווידואליות (מושגים שונים כמובן, אבל לצורך הקיצור נכליל אותם כרגע ביחד), הוא הפוך. היחס שם הוא יחס של האדרה, הגדלה. גם מבחינה רוחנית הכיוון הוא העצמה, הגדלה ולעיתים – שליטה עצמית וחיזוק האני.
מדפי חנויות הספרים בארצות הברית עמוסים בספרי "שיפור עצמי" או ספרי "הצלחה" למיניהם. התפיסה היא שצריך להגדיל את האני, לחזק אותו ולממש את הפוטנציאל הגלום בו.
אחרי שהתחלתי לחזור בתשובה גיליתי שיש ביהדות דגש רב על ה"יש" – לעשות מצוות, ללמוד תורה, גדרים והלכות, להתקדש ולעלות ברוחניות. היכן הביטול? איפה הנקודה הרוחנית שמדברת על מיזוג, על חיבור?
אז גיליתי את החסידות. בחסידות מודגש גם הביטול. הביטול להשם יתברך. נקודת האין – והחיבור לאינסוף. בחסידות מופיע במקומות רבים דגש על הביטול, והסבר של מושגים מהתורה לאור הביטול.
הענווה של משה רבנו, 'אנכי עפר ואפר' של אברהם אבינו ועוד דוגמאות רבות לאורך ולרוחב כל התנ"ך. מה זה? עוד פעם חזרתי להודו? אז מהי התכלית – חיים או ביטול? ואולי אין ביניהם סתירה.
כשמעמיקים בעניין מגלים המון שאלות ותהיות. המון סימני שאלה וכיוונים אפשריים וה"אני" עומד בתווך. כתוב בתורה "אנכי עומד בין השם וביניכם". אלה הם דבריו של משה רבינו. בפשט מבואר שהכוונה היא שמשה רבנו עלה לקבל את התורה והביא אותה אלינו.
בחסידות דורשים שה"אנכי", תחושת העצמיות הנבדלת והנפרדת, היא העומדת ביננו לבין השם יתברך, היא יוצרת חציצה. היא יוצרת נבדלות שמקורה מגאווה. או גאווה שמקורה הוא הנבדלות. רק כשאדם מבוטל להשם יתברך יוכל לעבור בו אור השם יתברך.
כותב ומרחיב מחבר ספר ה"מאור ושמש" : "...שמי שמחשב את עצמו ליש ומתפאר בלבבו לאמר שהגיע לאיזה מעלה בלימוד או במעשים
אה! אז בעצם האני שלי הוא רע. אני צריך להפטר ממנו. אם אני מחשיב את עצמי ליש – אם אני מרגיש את עצמי קיים, נפרד, בעל משמעות עצמית – אני צריך לבטל את זה ולהפטר מזה!
לא כל כך פשוט. אנכי, האני, הוא גם הכלי שלי בתוך העולם הזה. אני צריך לראות איך להשתמש בו בתבונה בזמנים שהוא רצוי וחשוב. ממשיך המאור ושמש: "..אמנם לא כל העתים שוות כי כשהאדם עומד לשפוך שיחו לפני ה' אז אם יעלה על לבבו לאמר מי אנכי לגשת לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ויתבייש להתפלל בהתלהבות ולדבק עצמו בה' לא יוכל להתקרב עצמו לעבודת השם וימנע עצמו מעבודת התפלה, על כן בגשתו להתפלל צריך לאמץ את לבבו והחלש יאמר גבור אני לבא בהיכל המלך".
מלבד הפסוק "אנכי עומד בין השם וביניכם" מביא המאור ושמש פסוק נוסף: "ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה". פה הוא מסביר ששוב – בחירת המילה "אנכי" היא לא אקראית. התורה היתה יכולה לכתוב "אני נותן" – למה כתוב "אנכי" נותן? הבחירה במילה 'אנכי' במקום זה מתאימה ומשלימה את הבחירה במילה 'אנכי' בדוגמא של 'אנכי עומד ביניכם', בשתי הפעמים אפשר לדרוש את המילה אנכי כעל האנכי של האדם. על הנקודה העצמית שלו.
והוא ממשיך ומבאר, שזה בדיוק העניין! האנכי, או האני, יכול להיות לברכה או לקללה, תלוי איך משתמשים בו : ".. וזהו אמרו ראה אנכי, פירוש שמה שהאדם מחזיק עצמו ליש דבר זה נותן לפניכם ברכה וקללה, שבאם צריך להחזיק עצמו לברך למלך מלכי המלכים הקב"ה ועל ידי זה מוכרח להתחזק להיות לאיש שלא יתבייש להדבק בו יתברך אז יבורך בברכה, אכן באם הוא מתנשא את עצמו שלא לצורך כלל תהיה לו לקללה וזה שאמר אחר כך את הברכה אשר תשמעו וגו'".
לאור הדברים, היחס לאני כבר מורכב יותר. זה לא רק יחס של האדרה, כמו שהאני, האינדיבידואל מקבל בתרבות המערב – העצמה, האדרה, חשיבות, יש. וגם לא רק יחס של ביטול והתכלות שהוא מקבל במזרח – התבטלות, אין.
צריך להבין שהאני שלי הוא בסך הכל הכלי שלי לפעול בעולם. לפי בעל הסולם הרב אשלג זצ"ל, לכל אדם יש רצון לקבל. למעשה האני הוא סך הרצונות האישיים שלי. אבל בידי האדם הבחירה האם לתת לאני שלי לפעול בצורתו הטבעית ללא עבודה פנימית – רצון לקבל עבור עצמי בלבד. או האם לעשות עבודה רוחנית ולהפוך את הרצון לקבל, מרצון לקבל לעצמי בלבד לרצון לקבל על מנת להשפיע.
באפשרות האחרונה אני משתמש בתכונה של האני, שהיא רצון חזק לקבלת שפע רוחני לעצמי, ומשתמש בכלי הזה כדי להטיב על הסובבים אותי או על כל העולם.
בדוגמה פשוטה – נניח שיש אדם שרוצה לכתוב שירים. הוא מרגיש הנאה בזה, הוא מרגיש שמחה. הוא אפילו אולי מרגיש הזדהות עם תפקיד המשורר או הזמר. זה הופך לזהות שלו, והוא מחליט לכתוב שירים – שירים שיעודדו וישמחו דור שלם. הוא רוצה להביא טוב לעולם דרך השירים שלו. הוא משתמש בכלי שהקדוש ברוך הוא נתן לו, בכישרון שלו, בנקודות המיוחדות האישיות שלו.
עכשיו מגיעה השאלה – למה הוא עושה את זה? האם הוא עושה את זה רק כדי להגדיל את השם שלו? או שהוא עושה את זה כי הוא רוצה להפיץ טוב בעולם?
כתוב בקריאת שמע "ואהבת את השם אלוקיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכול מאודך" ומבואר ש"בכלל לבבך" הכוונה בשני היצרים של האדם – יצר הטוב ויצר הרע. מהבחינה הזאת אפשר לראות את יצר הרע בנקודה שהאדם עושה כדי להגדיל את שמו או להאדיר את עצמו ויצר הטוב, הנקודה שהאדם עושה "לשמה", עושה לשם העניין עצמו ולא להגדיל את עצמו.
מבואר בחז"ל שהאדם צריך להשתמש בשני הכוחות האלה שטבועים בו – גם ברצון העצמי וגם ברצון האמיתי שלא קשור רק לעצמי כדי להביא את האמת לעולמו האישי ולעולם כולו.
עדיין – איך אדם יכול לדעת אם הוא בכיוון הנכון? וגם אם הוא כבר היה בכיוון הנכון, הרי זה דבר מאוד עדין, האיזון הזה בין הכוחות הפנימיים, איך אפשר לדעת אם לא נפלתי לגאווה? בשביל זה צריכים חברים, אומר רבי נחמן, אבל על זה בפעם אחרת.
לאתר של רן ובר – התחלות חדשות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם