יכול להיות בעל חמלה אמיתית, מזוייפת כן. כיון שהאגו תופס אצלו את מקום ראשון

ראמנה לא הטיף לחיות כמו שהוא חי, ''הקיצוניות'' שלו מראה שכל אחד הוא שונה ומיוחד ודרך האמצע היא דרך העדר. החברה רוצה שנהיה דומים אבל החיים רוצים שנהיה מיוחדים. התרומה של ראמנה היא לא איך הוא נראה או מתנהג אלא על מה שהוא הצביע, הצביע על כך שכאשר ה''אני'' נעלם אז יש התעוררות. ואדם ער יכול גם להיות רופא קונבנציאונלי מעונב, משפחתי שפעיל כל הזמן. ראמנה לא הביא פתרון לאנושות כי לאנושות אין בעיה מראש.

גלי יקרה,

האגו, הוא הגורם לנו לראות ולהבין הכל מזוית הראייה האינדיבידואלית שלנו, מבט שקובע ע''י אלף ואחת התניות (משפחתיות, חברתיות, תרבותיות, פיסיו-פסיכו'...). האגו אינו מאפשר לנו לראות את הדברים כפי שהם באמת, ז''א לראות לדעת ולחוות את האמת. בדרך זו, את מדמה לעצמך שאת ''מבינה'' את רמאנה מהרשי (את ה''קיצוניות'' שלו ואת ה''בעייתיות'' שמצאת בגישה שלו), אך את יכולה גם לנסות להבין שמדובר באינטרפרטציה אישית מוגבלת למדי.

רמאנה עצמו, דיבר ולימד מנק' המבט של המוחלט. אורח חייו (שהיווה דוגמא עילאית לאי-היצמדות ולדבקות באמת בלבד) לא היה הפרט העקרוני בתורתו (הוא עצמו טען שאדם מואר יכול לחיות בכל דרך שהיא בעולם וכי הייתה זו הקארמה האישית שלו שהביאה אותו למערה בארונצ'אלה). תרומתו של האדם הגדול הזה לעולם אינה מסתכמת בהצגת ''קיצוניות'' מסוימת כ''גוון נוסף מהעושר האנושי'' אלא בהוכחה - הלוגית (לשוחרי ההיגיון) והחווייתית (לאלה שחיו איתו ולמדו ממנו - שאותו עולם שאת מתייחסת אליו בכזה כובד ראש, אינו קיים (לפחות לא בצורה בה את חווה אותו).

כל טוב!