הקדוש הגדול: ראמנה מהארשי – פרק ראשון בסדרה
שתיקה היא ההדרכה הרוחנית המושלמת, העיד רמאנה. אם באמצעותה יוסר כישוף האשליה שבתוכה כלואים בני האדם, הם יבינו את האמת. סדרה חדשה על חייו והגותו של אחד המוצאים הרוחניים הגדולים של העידן המודרני
שלוש שנים מאוחר יותר, בדרכו לבית הספר, פגש וונקטרמן קרוב משפחה, שחזר מטירוונמלאי שלמרגלות ההר הקדוש ארונצ'לה. שנים אחר כך העיד כי מששמע את השם ארונצ'לה התעורר בתוכו משהו עמוק, ומילא את לבו בשמחה בלתי מוסברת. חודש מאוחר הגיע לידיו של הנער ספר שתיאר את חייהם של 63 קדושים. וונקטרמן, שמעולם לא קרא לפני כן ספרות רוחנית, הוקסם מסיפורי הקדושים, שמילאו אותו בכמיהה אדירה להתעוררות. הוא החל לפקוד מדי יום את המקדש הסמוך לביתו, וזמן מה לאחר מכן, ב-17 ביולי 1896, בגיל 17, חווה חוויה ששינתה את חייו מקצה לקצה.
"זה היה ששה שבועות לפני שעזבתי את מדוראי לתמיד", העיד אחר כך. "אז התרחש השינוי הגדול בחיי. ישבתי לבד בחדר, כשלפתע פחד מוות אלים ופתאומי השתלט עליי. לא הרגשתי שמשהו לא תקין עם בריאותי, אך חשתי שאני עומד למות ותהיתי מה עליי לעשות. לא חשבתי שעליי לקרוא לרופא או למישהו מקרוביי משפחתי או חבריי. הבנתי שעליי לפתור את הבעיה בעצמי.
"ההלם מפחד המוות שתקף אותי הפנה את המיינד פנימה", המשיך מהארשי לתאר את החוויה ששינתה את חייו לתמיד. "חשבתי לעצמי, עכשיו כשהמוות הגיע, מה זה אומר? מהו זה שמת? - רק הגוף הזה מת. בבת אחת כאילו ראיתי את התרחשות המוות כולה. מתחתי את ידיי ורגליי ונשכבתי על הרצפה בתנוחה רפויה כשל גופה, כדי להעמיק את ההתבוננות במצב ככל הניתן. עצרתי את נשימתי וסגרתי את שפתיי, כך ששום קול לא יצא והמילה 'אני' או כל מילה אחרת לא תבוטא.
"אמרתי לעצמי", הוא מתאר, "הגוף הזה מת ובדרך להישרף עד עפר ולהיעלם, אבל עם מות הגוף, האם אני מת? האם אני הוא הגוף? הגוף נותר שקט ודומם. הרגשתי את האישיות שלי במלוא עוצמתה, ואפילו את קול האני בתוכי נפרד מהגוף. אם כך, נוכחתי, אני הרוח המתעלה מעל הגוף. הגוף החומרי מת, אך הרוח הנצחית מתעלה מעליו והמוות אינו יכול לגעת בה. משמעות הדבר היא שאני היא הרוח האלמותית.
"כל זה לא היה משחק אינטלקטואלי. זה הבזיק בתוכי באופן ברור כאמת חיה שאותה חוויתי באופן ישיר,
מכאן והלאה חייו של וונקטרמן השתנו ללא היכר. הוא איבד עניין בלימודים, בקשריו המשפחתיים ובקשרים חברתיים, והעדיף להתבודד ולשקוע בהתרכזות באני. הוא המשיך לפקוד את המקדש הסמוך לביתו, וישב שם מדי יום במשך שעות כשדמעות אקסטטיות שוטפות את פניו.
ב-29 באוגוסט 1896, לאחר הטרנספורמציה שעבר, נענה לצו לבו והחליט לעזוב את ביתו לכיוון ארונצ'לה. וונקטרמן ידע שמשפחתו תתנגד, והצליח לחמוק באומרו שעליו להגיע לשיעור מיוחד. אחיו נתן לו חמישה רופי וביקש שישלם את חובותיו לבית הספר. וונקטרמן חישב את עלות המסע לכיוון ארונצ'לה, שם בכיסו שלושה רופי והשאיר את השניים הנותרים יחד עם מכתב שבו הודיע שהוא יוצא למסע בפקודת אלוהים, וביקש שלא יתאבלו עליו או יחפשו אחריו.
בתום מסע מפרך הגיע מהארשי לארונצ'לה. באחד משיריו תיאר את הגעתו כך:
הו אלוהים, נעניתי לקריאתך
באתי הנה, נטשתי הכול,
אינני מבקש טובה וגם לא את היעדר הסבל,
רק קח אותי אליך ועשה אותי שלך.
כשירד מתחנת רכבת הסמוכה לטירוונמלאי עשה דרכו ברגל אל עבר מקדש בקרבת ההר ארונצ'לה. שערי המקדש היו פתוחים, וונקטרמן צעד אל עבר קודש הקודשים שלו שהיה ריק מאדם, והתיישב למדיטציה עמוקה.
במהלך השבועות הראשונים להגעתו השתכן במקומות שונים במקדש העצום, ושקע בסמדהי עמוק כשהוא איננו מודע לנעשה סביבו. חרקים ופרעושים מילאו את גופו בעקיצות, אך הוא נשאר שקוע במצב זה כמעט ללא תנועה במשך ימים ולילות. כעבור ימים אחדים גילה אותו איש דת מקומי באחת מפינות המקדש כשהוא על סף רעב, ומיהר להאכיל ולרחוץ אותו עד שהתאושש. זמן מה לאחר מכן עבר להתגורר במקדש סמוך, כשהוא שרוי בסמדהי עמוק ואיננו מודע לגופו ולסביבתו, כך שהיה צורך להאכילו בכוח, שאם לא כן היה גווע ברעב.
במשך חודשים לאחר מכן נותר שרוי בדממה וכמעט שלא הוציא מילה מפיו. באחד הימים פגש סאדהו (פרוש הינדי) מקומי. בתום כמה דקות שיחה זיהה הסאדהו את השגתו הרוחנית של הנער הצעיר והתמלא בשמחה עילאית למשמע דבריו. בו במקום החליט הסאדהו להקדיש לו את חייו, לשמור עליו ולדאוג לכל צרכיו.
במשך 23 השנים הבאות חי וונקטרמן במערות באזור ההר ארונצ'לה. למרות רצונו להתבודד, החלו להתאסף סביבו תלמידים וסקרנים. הסאדהו שהפך לעוזרו דאג ושמר עליו מפני נערים שעברו במקום מדי פעם ויידו לעברו אבנים, בעוד הוא עצמו נותר במקומו ללא תנועה. כעבור כמה שנים נודע לאימו ולאחיו על מקום הימצאו, והם הגיעו לטירוונמלאי כשהם בוכים ומתחננים שיחזור הביתה. וונקטרמן שמר על שתיקתו, והעביר לאמו פתק שבו כתב שהקארמה שלו מחייבת אותו להישאר במקומו וכי אין כל דרך למנוע ממנו להישאר.
מייד לאחר מכן, ב-1902, נציג ממשלתי הציג בפניו 14 שאלות שעיקרן "כיצד ניתן לדעת את האני האמיתי". התשובות שהועברו בכתב היוו את הלימוד הראשון של מהארשי הצעיר. הן נודעו כ"חקירה עצמית", שמטרתה גילוי טבעו האמיתי של האדם. שנה לאחר מכן נתקל חוקר ודות בשם גאנאפטי מוני בקשיים שעיכבו את התפתחותו הרוחנית. הוא שמע על הסוואמי הצעיר ושם פעמיו לכיוון המערה בה חי והציג לו כמה שאלות. התשובות הותירו אותו המום. גם הוא נעשה מייד לאחד מתלמידיו הקרובים, והיה זה שהעניק לו את התואר "בהגוון שרי ראמנה מהארשי", שמשמעותו "הקדוש הגדול".
במהלך השנים הבאות נודע שמו של ראמנה מהארשי בכל רחבי הודו. עם הזמן החלו להתאסף סביבו עוד ועוד תלמידים. בדצמבר 1922, לאחר 17 שנים במערה בה התגורר, ירד ראמנה לתחתית הר ארונצ'לה, שם הקים יחד עם תלמידיו את שרי ראמנה אשראם. מאוחר יותר הצטרפו לאשראם גם אמו ואחיו, שהיו גם הם לתלמידיו. עם הזמן נודע שמו של ראמנה בקרב מחפשים רוחניים מכל רחבי העולם, שנהרו לאשראם בהמוניהם.
הלימוד הישיר ביותר הועבר על ידי ראמנה בשתיקה. אחד מתלמידיו סיפר שלעתים נהג ראמנה להתבונן במישהו דקות ארוכות, ואותו אדם נעשה מודע באופן מיידי וברור למרכז המודעות הטהורה שלו. אך מרבית האנשים לא יכלו לחוות את האמת הלא מדוברת והבלתי כתובה שאותה ניסה להעביר בשתיקתו.
"שתיקה היא ההדרכה הרוחנית המושלמת, והיא מותאמת למחפשים המתקדמים ביותר", העיד מהארשי. "אחרים לא יפיקו את מלוא ההשראה מתוכה. לכן הם זקוקים למילים כדי להבין את האמת. אבל האמת היא מעבר למילים ואיננה זקוקה להסבר. כל שניתן לעשות הוא רק להצביע עליה. איך עושים זאת? אנשים נמצאים תחת אשליה. אם הכישוף של האשליה יוסר הם יבינו את האמת. הם מוכרחים להבין את השקריות של האשליה, ולחפש את האמת על אודות האני האמיתי שלהם".
ב-1949, כשהוא בן 70, החלו להתפשט גידולים סרטניים על גבי זרועו של ראמנה. הוא נותח פעמים אחדות, אך הגידולים המשיכו להתפשט. בשלב כלשהו אמר לו אחד מרופאיו כי עליו לקטוע את זרועו בשלמותה, עד הכתף, שאם לא כן ימות. ראמנה סרב. ניתוח נוסף וטיפולים רפואיים שונים לא הועילו. במשך כל הזמן הזה נותר ראמנה שקט ושליו, בעוד מצבו הולך ומחמיר ומבלי שהוא מראה סימני כאב כלשהם.
למרות שצווה לנוח, המשיך לשוחח עם אלפי האנשים שביקשו לפגוש בו. בשלב מסוים היה ברור שהמוות הפיזי הולך ומתקרב, תלמידיו איבדו תקווה והתחננו בפניו שירפא עצמו עבורם. ראמנה ענה להם: "למה אתם נצמדים לגוף הזה? תנו לו ללכת". ומייד לאחר מכן הוסיף: "אומרים שאני עומד למות, אבל אינני הולך. לאן אני יכול ללכת? אני כאן".
ב-14 באפריל, בשעה חמש בבוקר, ביקש מתלמידיו שיעזרו לו להתרומם ממיטתו. תלמידיו החלו לשיר לו שירי דבקות, וכששמע ראמנה את שירתם התמלאו פניו אור וקרנו מאושר. דמעות שטפו את פניו, נשימתו נעשתה איטית יותר ויותר. בשעה 08:47 דיווחו אנשים שונים במקומות שונים באזור על נפילת מטאור עם שובל אור ארוך לכיוון הר ארונצ'לה, בעוד שבאותה שעה עצמה עזב ראמנה מהארשי את גופו במודע אל עבר הסמדהי האחרון – המהאסמדהי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם