הנפש החייתית: זווית קבלית על השפיות של בן דרור
אמרו שהאיש שרצח את שלושת ילדיו שפוי. אבל אם לוקחים צעד אחד אחורה, אל המחשבות שהולידו את מעשי הזוועה, מגלים שהוא פעל מתוך מה שהיהדות מכנה הנפש הבהמית, או החייתית
מעניין לציין שהרצח הזה אירע בשבת של פרשת "ואתחנן", בה מובאות עשרת הדיברות ובכלל זה הדיבר "לא תרצח". במערכת משפטית יש היררכיה בין סוגי החוקים השונים, ואני רואה בעשרת הדיברות מעין מצוות על, חוקה הכוללת חוקי מוסר מדרגה ראשונה. אך מדוע צריך היה את מצוות העל האלו, שהרי תוכנן ברור מאליו. מה יש בנו, בני האדם, שמחייב מתן הוראות כאלו?
ממלכת בעלי החיים פועלת על פי דחפים הישרדותיים. אין חיה שקמה בבוקר וחושבת לעצמה, "עכשיו אלך לרצוח את החיה ההיא, היא עצבנה אותי אתמול". אם חיה הורגת חיה, זה כדי לאכול. כלומר, מתוך צורך קיומי בסיסי. מערכת האינסטינקטים של בעלי החיים מאורגנת בחכמה מופלאה של הבריאה, מבלי להידרש להוראות כלשהן. אז למה דוקא בני האדם, בעלי חיים שניחנו ביכולת חשיבה שאמורה לפעול בהתאם למערכת מוסר טבעית, קיבלנו את הוראות העל האלו?
כי בני אדם כן חושבים את הדחפים שלהם. יש אדם שקם בבוקר וחושב איך לרצוח ומתכנן את זה. ויש אדם שעושה זאת בלי תכנון מוקדם, גם כשאיש אינו עומד מולו ומאיים להרגו. אדם גוסס ברעב, ייתכן בהחלט שהוא ייכנס ויגנוב אוכל כדי להישאר בחיים. אבל כאשר אדם רוצח את שכנו בשל מחלוקת עמו (גם זה קרה כאן לאחרונה), מדובר במצב שהוראות העל האלוהיות של הר סיני אוסרות. הן מכוונות לנפש האדם, שבה באופן מובנה מתקיימים הדחפים האלו במודע, ובאים לידי ביטוי דווקא במחשבות המולידות מעשים פסולים. יש המכנים חלק זה בנפש "נפש הבהמית", או "הנפש החייתית".
איך מתגברים על החלק הזה? על פי הזוהר ותורת החסידות, השלב הראשון הוא "אתכפיא", כלומר, "כפייה". עלינו לכפות, לעצור, את החלק החייתי שבנפשנו. הבריאה דאגה שיהיו לנו חוקי על של מוסר בסיסי, כדי שייכפו ויכפיפו את תגובותינו ודחפינו ההישרדותיים. לכן גם יש סנקציות בצד החוקים: אם תעשה כך וכך, יקרה לך כך וכך. מפחידים אותנו במטרה לעצור דחף. והוראות כאלו יכולות להיות מכוונות רק כלפי אנשים שפויים. מי שאינו שפוי, לא צריך את זה ממילא.
איך הייתה נראית המציאות בהיעדר חוקי המוסר? רסקולניקוב של דוסטוייבסקי ב"החטא ועונשו" מתכנן לרצוח את שכנתו הזקנה. מאחר שאין סיכוי שמעשהו ייחשף, החוק למעשה לא קיים ולכן גם לא עונש. אין אלוהים. אין ערכים. אין מוסר. הכול מותר ורסקולניקוב שפוי לגמרי. הזקנה הרי לא עושה לו כל רע, אבל אם כן - האם זה היה משמש כהצדקה לרצח?
כתבו שאותו אב החשוד ברצח עבר בשנים האחרונות קריסה בעסקיו, נאף והתגרש. זהו מצב לא פשוט, וללא ספק היה לו רע. אולי זה גרם למוחו לחשוב שהחיים גדולים עליו, שהוא נכשל, שהקושי גדול מדי – מחשבות שעלולות להוות איום נוראי אם אדם מזוהה עמן בהכנעה. אך מכאן ועד המחשבה הנוספת שיוחסה לו, לפיה "החיים הם גיהינום" והוא "הולך להציל את הילדים שלו מהגיהינום הזה" – הדרך לרצח
כשרע לנו, אנחנו מתמודדים עם תחושה קשה של קטנות וצרות הדעת. בהיעדר היכולת במצב זה להזין את הדעת ממקום רחב ורוחני יותר, ובכך לפרוץ את אותו מקום צר – זה יקרה בדרך אחרת: ביניקה ובשאיבה של אנרגיית חיים מן הזולת. כאלה הם רצח וגם מניפולציות רגשיות ואחרות. זהו שורש הרוע.
אבל כשרע לנו זו לא סיבה מספקת להפר חוקי מוסר בסיסיים. זה אומר שאנו צריכים לטפל בזה שרע לנו.
בעזרת ה"אתכפיא" אנחנו עוצרים את הטבע הראשון שלנו, ההישרדותי. ולא, אני לא חושבת שטבע האדם הוא לרצוח. אני בטוחה שלא. אדם בטבעו שואף להרמוניה, לאהבה ולשלווה עם עצמו ועם קרוביו. אדם שמחובר לעצמו לא יחפוץ לרצוח מישהו, אבל זו בהחלט מחשבה אפשרית. נדמה לי שהיה זה ניטשה שכתב שבכל אדם עברה אי פעם המחשבה "הייתי הורג אותו".
באתכפיא המסר הוא: כן, גם אצלך, האדם השפוי, יש במערכת ההגנה שלך מחשבות על הרג, גניבה, ניאוף, שקר; אבל עדיין אין להישמע ולהאמין להן, או לפעול לפיהן. וזוהי כפיית גבול חד משמעית לסכנת ההשתוללות הבולעת וההרסנית, למקרה בו אדם שחושב שאם אשתו אמרה משהו שלא נראה לו, והוא זועם, אז זה מאיים על חייו פיזית. כי זה לא.
אבל "אתכפיא" אינה מספיקה. אין בכך עדיין כדי ליצור שינוי מהותי בנפש. דרוש שלב שני. כי לא להרוג בגלל שאני מפחד שיתפסו ויענישו אותי זה דבר אחד, ולא לרצוח משום שאני עומד מול אדם שהוא בעצם ממש כמוני - זה משהו אחר. זה אומר שאני מכיר בזה שלאדם שמולי יש כאבים וחלומות ואכזבות בדיוק כמו לי, יש לו דאגות ופחדים וסערות פנימיות, יש לו סיפור חיים שאולי אני יכול להתחבר אליו ולו בנקודה זעירה וקטנה. זה "אתהפכא", כלומר, "להפוֹך" - והכוונה היא להפוך את הרע לטוב.
זה אומר, למשל, לחפש כוחות חדשים בתוכי. זה אולי אומר למצוא משמעות בעשייה שלי ובקיום שלי, למרות המחשבות המעכבות; להיות מוכנה למצוא טעם מדוע לא לעבור על המוסר מטעמי אני, ולא רק בגלל האיסור החוקי. וזה אומר גם להסכים להתחקות אחר המחשבות שלי, ולגלות בהן רצונות בריאים אותנטיים ומשמעותיים.
למשל, מחשבה כמו "האדם הזה חושב שמגיע לו הכול, מי הוא בכלל, בא לי לחסל אותו". אני עושה אתכפיא למחשבה הזו, איני נותנת לה לפעול בתוכי. אז אני ממשיכה ושואלת: מה המסר שהמחשבה הזו מביאה לי? ותשובה אפשרית היא שאני לא מעזה כמוהו לדאוג להשיג את מה שאני רוצה, יש לו כוח רצון. והאיתהפכא היא: אני אלמד ממנו ואפנה את האנרגיה שלי למימוש רצונותיי. וכל זה מבלי שארצח אף אחד.
זו סכנה גדולה להחליף את שיקול הדעת של "טוב" או "רע", בשאלה "שפוי" או "חולה". אם כל מעשה שלנו ייבחן רק דרך המשקפיים של "שפוי" או "לא שפוי" אנחנו נהיה בצרות, כי אפשר יהיה לסווג כמעט כל מחשבה ורגש כאי-שפיות, ובכך לומר לעולם: לאדם אין אחריות כלשהי על עצמו. מכאן ועד הכחשת הרוע הנובע מן המעשים הדרך קצרצרה. וזה לא כך. לאדם יש גם יש אחריות רבה, והוא מחויב לפתח אותה עוד ועוד ולהבחין בין "טוב" ל"רע", כי בלי מוסר וערכים יש כאוס. וזה קודם כל מתבטא בחיי היומיום הכי פשוטים שלנו, ובמערכות היחסים הקרובות לנו ביותר.
לדעת רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, תהליך ההתפתחות מ"איתכפיא" לאיתהפכא" הוא המסר העיקרי של תורת הסוד. בכך, למעשה, החסידות מביאה בפנינו את הניו-אייג' בגרסתו המוקדמת יותר, כשהיא מבקשת ללמד אותנו תשומת לב למחשבותינו ולרגשותינו, למניעים שלנו, ומתווה דרך להפוך קושי למשהו מעצים ומשפיע.
לאתר הבית של יפעת אהרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם