לכעוס, להתפלל, לאהוב: הכעס – גרסת היהדות
יש כעס קדוש וכעס של חכמים, יש כעס שממסך על אהבה ויש גם חימה. המקורות היהודיים משרטטים קווים לדמותו של אחד הרגשות הכי דומיננטיים במזרח התיכון החדש
כעס במובן של "עבודה זרה" מתקיים כ"תחפושת" לרגשות אחרים, בהיותו רגש משני המסתיר מתחתיו את הרגש הראשוני. כך, למשל, אנחנו יכולים לכעוס על מישהו דווקא משום שמאוד אכפת לנו ממנו. זה עלול לחולל קיבעון של קירבה בצורתה השלילית. זאת ניכרת, למשל, בכמיהה של ילד לקרבת הוריו, שמסיבה זו או אחרת נבצר ממנו להגיע אליהם.
כמיהה זו עלולה להפוך בקלות לכעס ולאגרסיה כאשר בהתבגרותו מוותר אותו ילד על הניסיון להתקרב להוריו מתוך אי יכולתו להכיל את כעסו ואהבתו בו-זמנית. לאדם כזה אופיינית הנטייה לדחות את קרבת הוריו גם כאשר אלו ינסו להתקרב אליו. למעשה, מתחת לכעס כזה מסתתרת אהבה פשוטה ואמיתית, אלא שקיבעון הכעס לא יאפשר לו לבטא אותה מחשש שמא הכמיהה שלו תתפרש כחולשה.
אולם הדוגמא המובהקת ביותר בעיניי לכעס כ"עבודה זרה" היא זו שבה הכעס מעניק תחושה של כוח, ולעתים אפילו של עריצות. כאן, הוא הופך להיות כעס במובן של חימה. ה"חום" הזה נותן תחושה של מלאות ושל חיוּת, אך רק לכאורה: זוהי פסאודו-חיוניות בדמות טינה. על כן, לא מדובר בעוצמה פנימית אמיתית. באופן פרדוקסאלי נמצא הרבה מאוד פעמים שמתחת לכעס מסוג זה – שנותן תחושה של חיים וכוח – מסתתר דווקא דיכאון, שמשמעותו היעדר כוח חיים. ומאחר שמטבעם אין הדברים נשארים כפי שהם אלא מחמירים, כדאי ורצוי לברר זאת, ואם אכן כך הוא - לטפל בכך בהקדם.
הכעס ככוח משחית, כ"סטרא אחרא" בלשון הזוהר, ניכר גם בהקשר של זיכרון ושכחה. כשאנו כועסים, אנו שוכחים: את הטוב שבאדם שאליו מופנה הכעס, את מה שעשה עבורנו, את מה שנתן לנו, את מה שהוא אוהב, את עצמיותו הנפרדת. ואנו שוכחים את אהבתנו אליו. אחת הדוגמאות לכך במקרא היא זו של דמותו של המלך אחשוורוש, לאחר שגירש את ושתי: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת-וַשְׁתִּי" (מגילת אסתר, ב', א'). לאחר שכעסו שוכך, הוא נזכר בה. קודם לכן, כשכעס
הסוג השני של כעס שמציין הזוהר הוא כעס של חכמים, כעס של תורה ("רוגזא דרבנן", בלשונו; "רתיחא ד'אורייתא", בלשון הגמרא במסכת תענית). הכעס הזה עולה בנו כאשר אנו מרגישים תחושה פנימית של סטייה מן האמת ומן המהות. הכעס שנולד כאן הוא כעס שיכול לקרב אותנו אל האמת הזו, ואף לממש אותה.
כך, למשל, בסיפור סדום, כאשר אלוהים מחליט להשמיד את כל אנשי העיר, אברהם משמיע מחאה עזה כלפיו: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע...הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט (בראשית, יח, כה), ובסופו של דבר מצליח לשכנע את ה' לסגת מתכניותיו. זוהי דוגמא ל"כעס קדוש", שבוטא והביא למימוש של אמת פנימית שעליה עמד אברהם.
כעס מסוג זה גם משרת אותנו בתהליך התבגרותנו. היכולת לכעוס, למרוד, מאפשרת לנער יצירת מרחק בריא בינו לבין הוריו או מטפליו, וכך הוא יכול לבנות את עצמיותו הנפרדת לקראת המשך הדרך. זהו כעס אשר תומך בהתפתחות במובן החיובי.
ארבעה יסודות בסיסיים אנחנו מכירים ביקום: אש, אדמה, אוויר ומים. היסודות האלו מופיעים בשמות ובתיאורים שונים בתחומים רבים, החל מהתורה הסינית, דרך תורת הסוד ביהדות, הרפואה היוונית והאסטרולוגיה. את מזגו של האדם אפשר לזהות כבר מגיל צעיר, ולכל מזג יתרונות וחסרונות משלו. ובהקשר הזה יש להבחין בין אדם שהכעס נהיה מנת לחמו, לבין אדם בעל מזג מובנה של "אש". יסוד זה משויך למזג (טמפרמנט) שהיפוקרטס כינה "כולרי". ביהדות ובתורה הסינית הוא נקרא "מרה ירוקה". קל להבחין באדם בעל מזג כזה: הוא מהיר חימה ונוח לכעוס, ומבטא כעס תדיר.
ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, כותב בחיבורו "שערי קדושה" כי חסרונו של מזג זה הוא הגאווה, וכי לפיכך על אדם זה ללמוד ענווה. רודולף שטיינר, מייסד תורת האנתרופוסופיה, כותב בחיבורו הדן בארבעת מזגי הרוח, כי החיסרון הוא בסכנה שהמזג ישתלט על האדם: ה"אש" הופכת לכעס משחית, דבר שעלול להוביל אותו לקיבעון ולהיצמדות לדרך אחת נוקשה. יתרונו של מזג זה הוא נחישות הרצון של אותו אדם, אותו "כעס קדוש" בלשון הזוהר.
הכעס הקדוש, אם כך, יש בו כדי לתמוך באמת הפנימית של האדם, בעמידה על מה שחשוב לו, ביציאה נגד עיוותים מוסריים ובהתגבשות דעתו העצמאית והאישית. אבל גם "כעס קדוש" צריך להיות מובע בדרך הולמת. יש להודות שלמעשה איש לא מלמד אותנו כיצד להביע כעס בצורה מכובדת, מכבדת ואחראית. נהפוך הוא. הדימוי של כעס מתקשר דווקא להתפרצות בלתי נשלטת ומשתלחת, הכרוכה במילים פוגעות ומכאיבות. לכעס יש גם נטייה להצטבר ברמה הפיזית והאנרגטית בגוף, עד כדי חולי ממש.
ישנן דרכים ללמוד כיצד להביע כעס ותסכול בצורה הולמת, גם עבור עצמנו כדי שנזכה לקשב ראוי, וגם מפאת הכבוד לצד השני. בין דרכים אלו ניתן למנות מודעות להבנת המניעים הראשוניים של כעסנו (מה הביא אותי לכעוס), לתחושות הגוף (כיווץ או מתח), מודעות לנשימה (לנשום עמוק ולאט) ומודעות לבחירת המילים בהן אנו משתמשים ("מוות וחיים ביד הלשון"). לכל אלו יש חשיבות עליונה בבואנו לבטא כעס קדוש.
לאתר הבית של יפעת אהרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם