חג שמח: החג היחידי שמצווה על שמחה
קהלת, שאותו קוראים בסוכות, אומר שאמנם הכול הבל הבלים, אבל בעצם יש בכך שמחה גדולה ששווה להביא אותה ליומיום. אלא שכאן מדובר בשמחה פנימית, לא בדאחקות חיצוניות
לכל אחד מארבעת המינים יש משמעות בתורת הסוד. בין היתר, בעל תיקוני הזוהר כותב שהאתרוג מקביל ללב האדם, מרכז הגוף; הלולב מסמל את עמוד השדרה, עם 18 החוליות; ההדס (3 ענפים) משול לעפעף ולזרועות; והערבה לשוקיים ושפתיים. יש הנחיות מפורטות לגבי אופן האחיזה בהם, וכן לגבי הצורך לנענע אותם 18 פעמים (על משקל 18 החוליות) בשישה צדדים, במשך ארבע פעמים, ולדאוג שכולם ייגעו בלב עצמו.
הלולב מחבר בין שמיים לארץ, כך שהדימוי הוא קצת כמו לדגדג את השמיים במטרה להוריד גשם. בסוכות מתחיל תהליך התפילה בכל הנוגע לגשמים, כי אומרים שלפי הגשמים בסוכות ייקבע אם השנה תהיה גשומה או לא. לכן, הסוד האמיתי בפעולת הלולב הוא הורדת הגשם, כאילו אנו מרטיבים את השכינה, מדגדגים את הדעת ומביאים לעולם גם את הרחבת התודעה האנושית. בתפילה מבצעים את הנענועים הללו כאמור במשך ארבע פעמים; 18 כפול 4 נותן לנו 72, בגימטריה זה "עב", שזה גם ע"ב שמות האל, זה גם גימטריה של "חסד", וזו גם המילה "עב", כלומר, ענן הממטיר גשם. מעניין.
מעבר לזה, חג הסוכות מכוון אותנו לבניית סוכת שלום פנימית בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. כי פעולת הלולב שתיארנו היא חיקוי של האדם את הבורא: לפי ספר יצירה, המיוחס לאברהם אבינו, הבורא ברא את העולם במבנהו הבסיסי על בסיס שישה כיוונים (מעלה-מטה; מזרח-מערב; דרום-צפון). זהו סוד הצירוף. גם בעזרת הלולב מתרחשת בריאה במהותה, אך באופן אחר: בדיוק כמו שהיקום מורכב מאותן אבני בניין וההבדל ביניהן נוצר בהתאם לסידור ולגבולות שלהן, כך גם העולם הפנימי של כל אחד ואחת נברא באופן ייחודי בפעולת הלולב. ובדיוק כפי שהד.נ.א. של כולנו עשוי מחלבונים, הערוכים אצל כל אחד בסדר שונה, שיוצר את הייחוד של כל אדם.
אם כך, הלולב עוזר לנו לברוא את מציאות חיינו, ויש לכך משמעות עמוקה משום שאנו בזמן ההכנה לבוא החורף. ביום הכיפורים, תחילת הסתיו, התחלנו את הכנת הנפש על ידי היטהרות, ניקיון והתמרה. בסוכות ממשיכים, והנפש מתכוננת לתרדמת החורף שלה, כמו עוּבּר, על מנת לעבור תהליך שסופו (ותחילתו המחודשת) התעוררותה לתחייה באביב. לכן אנו מכינים את הנפש להיכנס אל תוך הסוכה הפנימית, אל מעמקי העולם, אל האמצע שבלב שבין שמיים לארץ. זהו סוד הסוכה, סוכת שלום, סוכה של שלמות פנימית.
בואו נחזור כעת אל השמחה. כאמור, זהו החג היחידי בו יש מצווה לשמוח, וההנחיה היא לשמוח "לפני ה' אלהיכם". במילה "לפני" יש הכוונה היישר אל המקום הפנימי, מה שמביא אותנו להכרה שהשמחה שמדובר בה כאן היא שמחה פנימית, השונה משמחה חיצונית. אני יכולה לשמוח כשאני קונה חולצה חדשה; אני שמחה כשאני מקבלת מחמאה ומילה טובה, ואני שמחה באירוע של חגיגה. יש לנו הרבה סיבות לשמוח ביומיום, ונדמה לי שאלו הן שמחות בבחינת "שמחה חיצונית", שככל הנראה שונה מן השמחה אליה מכוונת כאן התורה.
אני סומכת את דעתי זו על העובדה שבשבת של חוה"מ סוכות קוראים את ספר קהלת, שכידוע אינו מן האופטימיים ביותר. קהלת (המיוחס
תגובתו היא לשבח את השמחה ולשמוח ממש. אין הכוונה לזלזול או להתעלמות או לפריקת עול כאשר פוגשים ברוע ובחוסר צדק, נהפוך הוא: הכוונה היא להמשיך ברצינות בעמל החיים, בהתמדה, ו...לשמוח. והוא ממשיך: "ה כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. ו גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ז לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ. ח בְּכָל-עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר. ט רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה." (פרק ט').
במילים אחרות, קהלת אומר לנו שאמנם הכול הבל הבלים, אבל בעצם יש שמחה גדולה בכך, שאפשר וצריך להביא אותה ליומיום, לכל המעשים הפשוטים והרגילים שלנו, כי בידיעה שהכול הבל הבלים יש דוקא שמחת אמת של פשטות קיומית. ההכוונה היא למעשה להתעלות אל השמחה הטמונה ב"הכול הבל הבלים", ולהורידה ארצה.
לפי הבנתי, זוהי שמחת הנשמה, השמחה הפנימית, היא ה"הבל", במובן של "רוח", "נצח" - אותו קיום שהוא מעל השמש והוא זה שבזכות יחסי הגומלין עמו אנו מתקיימים כאן. מאחר שכל הקיום שלנו הוא למעשה אשליה (הבל הבלים), אזי הכול מבוסס על קיום נצחי, קיום רוחי; ומאחר שבדרך כלל האשליה של הקיום בעולמנו שלנו נראית ממשית מאוד, הוא נותן לנו כלי יישומי ופרקטי, את השמחה שמעל לכל, השמחה הכי מזוקקת שבבסיס הנשימה. כי נשימה היא גם כן "הבל".
אם כך, ושוב בהפוך על הפוך, דווקא בסוכות, החג המצווה על השמחה, קוראים את קהלת הפסימי, שבאורח פרדוקסלי מפגיש אותנו עם שמחה פשוטה ואולי אופטימית. הוא אומר לנו: אלוהים כבר רצה את המעשים שלכם; הוא כבר מקבל אותם. ויותר מזה, יש להם משמעות, הם כן חשובים, אז שימו לבכם על כך. והשמחה הזו שמעל השמש, השמחה של "הבל ההבלים", אינה באה כדי שנבטל את השמחה החיצונית או נמעיט בערכן של שמחות היומיום, אלא דווקא כדי לעגן אותנו. השמחה הפנימית היא הבסיס, זו שמעל השמש, והיא מאפשרת לנו, ואפילו תומכת בכך תמיכה חזקה ביותר, לשמוח בשמחה שמתחת השמש, אותה "שמחה חיצונית".
וכך, הלולב מחבר בין השמים, שמחה פנימית, לבין הארץ, שמחה חיצונית; בין הנצח לבין הזמני. הוא מסמל עבורנו את האפשרות לברוא את מציאותנו, וכל זה מתנקז אל סוכת הלב הפנימית; ואם נסכים, זה גם יוביל אותנו לתודעה של שלום. חג שמח!
לאתר הבית של יפעת אהרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם