יום השיפורים: העבודה הפנימית של יום הכיפורים
החטא הוא החטאה של העצמי, של האמת הפנימית במובן העמוק של הנשמה. הוא ניכר באי-שקט הנובע מחוסר תיאום בין האדם לבין הלב שלו. יום הכיפורים מיועד להשיב את הלב למקומו הנכון
ואז נחרב בית המקדש, ולא בכדי. במהלך ההתפתחות האנושית וכחלק ממנה, נדרש היה שבית המקדש ייחרב, על מנת שקודש הקודשים יתהווה בתודעה הפנימית של כל אדם, ולא במקום חיצוני. מעברו אל לב האדם פנימה נועד לחדש את הקשר עם המקום הרוחני שבבסיס הבריאה, והוא מחייב חיים של מודעות, הן ברמת החשיבה והן ברמת המעשה.
חוסר בידיעה עצמית מוליד בדרך כלל אגוצנטריות גדולה, וזו ניצבת בשירות הרוע. לכן בא יום הכיפורים ועוזר לנו לפגוש גם את הטובים שבמעשינו וגם את הרעים שבהם: את המקומות שבהם פעלנו בשנה החולפת (ובכלל) מתוך הקשבה לעצמנו ולמערכת הערכים שלנו, לעומת המקומות שבהם החטאנו את זה, פעלנו מתוך מה שאנו רגילים ומתוכנתים לו, מתוך פחד, עריצות או ריצוי.
ביום הכיפורים המצווה המשמעותית היא להיות האני העצמי. בעל תיקוני הזוהר ממשיל את מה שקורה ביום הזה למסעה של הנשמה בתיבת נוח, בתיבה המפליגה בים הגדול - סמל לבינה העליונה, לשכינה, האמא הגדולה. מאחר שביום זה אנו משוחררים מצרכיו החומריים של הגוף, יכול להיווצר חיבור ישיר שלי אל עולם הרוח, אל המקור, באופן מודע; אנו נכנסים היישר אל פנימיות הנפש, לפני ולפנים, בשונה מהיכרותנו את עצמנו דרך ההרגלים שלנו. ביום הזה המזון שלנו הוא רוחני ולא גשמי: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח').
כי לא להיות עצמי משמעו לחטוא, כפי שאומר הרב קוק. זוהי החטאה במובן של אי-ידיעה עצמית. הדוגמא שהוא מביא היא של אדם הראשון בגן עדן, אשר האל שואל אותו "איכָּה?", כלומר, איפה האני שלך, והוא ממציא תירוצים במקום לענות ישירות. ובלשון הרב קוק: "חטָא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ואיבד את עצמו, ולא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת 'אַיֶכָּה?!' ". החטא הראשון לא היה, אפוא, האכילה מעץ הדעת, אלא אי-ידיעה עצמית.
נדמה לי שכאשר אנו חוטאים (מחטיאים את העצמי, את האמת שלנו), אנו יודעים זאת. כי החטאה של האמת הפנימית במובן העמוק של הנשמה גורמת לאי-שקט. אדם לא מרגיש בשלום עם עצמו, ויודע שחסר תיאום בינו לבין הלב שלו. יתכן שהוא ינסה עוד ועוד להדחיק זאת ולמצוא תחליפים להשקטת אי-הנוחות, אלא שלרוב זה לא מחזיק מעמד והמציאות מוצאת דרכים לאלץ אותנו לזהות את ההחטאה הזו ולהתמודד עמה באופן ישיר.
מעמד יום הדין מתואר בספר הזוהר (פרשת "בא") בתמונה בה בני האלוהים באים לבדוק את מעשי בני האדם, ומתייצבים על ה' מימין ומשמאל. גם השטן (הסיטרא אחרא, הצד האחר) מגיע, ומנסה לקבל את מקומו שם. דווקא ביום הכיפורים, באווירה של כפרה, סליחה ומחילה, כוונה של איחוד ואהבה ושימת האגו בצד – דווקא שם מגיע גם השטן כדי לבדוק אם זה אמיתי, אם אכן הגענו לזה לאחר שהכרנו גם בקיומו של הרוע ושל החושך בתוכנו. הוא מבקש לבדוק אם אנו מסוגלים להחזיק ולהכיל גם את מה שלא כל כך יפה והרמוני וזורם, אלא מכוער ועלוב.
ואותו שטן לא עוזב עד שהוא מקבל את חלקו. לכן קרבן יום כיפור נקרא "שעיר לעזאזל", והוא מוקרב לשטן. קרבן זה הוא סמל לנכונות לפגוש באומץ את הרע שבתוכנו, לתת לו מקום, לראות שהוא התקיים והפעיל אותנו במעשינו, כי רק מתוך ראייה זו תבוא התמרה
כאן אי אפשר להתעלם לא מהטוב ולא מהרע. אם אתעלם מהרע, לא אוכל ללכת בדרך האמצע. ולכן השטן מגיע, ומתעקש להיראות ולקבל את החלק שלו. באופן פרדוקסלי, נוכחותו תורמת לכך שאוכל להתעלות מעל הטוב ומעל הרע למקום של אינטגרציה שלהם. נראה שזו היא תודעת "קודש הקודשים" של יום כיפור. בדיוק כמו שבחג פורים ההכוונה היא ל"עדלאידע", כלומר להגיע לתודעה שהיא מעבר לטוב ולרע (חוסר יכולת להבחין בין "ארור המן" לבין "ברוך מרדכי"), גם יום הכיפורים – כְּ-פּוּרים – מכוון אותנו להתעלות מעבר להבחנה הזו, לאחר הכרה את החושך שבתוכנו והתמרתו.
ויתכן שזוהי המשמעות שאליה מכוון בעל תיקוני הזוהר במושג "רוח הקודש", אליה אנו מוזמנים להתחבר ביום הזה. הכוונה אינה לרוח של נבואה, אלא לרוח המיוחדת לכל אדם ואדם. לדעתו, רוח הקודש שבאדם היא מהות של איזון, ואילו "רוח סערה" היא ההיפך, והיא מביאה לתחושה של גלות וניכור פנימי. בפשטות, מדובר במודעות האדם לעצמו ובכלל זה למחשבותיו, לרגשותיו, לרצונותיו ובכלל זה למניעיו. הבחירה לדעת את העצמי נתונה כיום בידינו-אנו, דרך הכניסה לקודש הקודשים.
תרגול בסיסי ראשוני אפשרי הוא כזה: בשלב ראשון ישיבה שקטה וזקופה עם מודעות לנשימת הגוף: הרי אין צורך לעשות דבר כדי לנשום, זה קורה מאליו. זוהי התמקדות בכניסתו וביציאתו של האוויר ולא בבליל המחשבות המתרוצצות. תוך כדי כך כדאי להישאר בתשומת לב לחמשת החושים ולקשר שהם יוצרים בינינו לבין העולם החיצוני. ישיבה כזו מאפשרת יצירת מרכז בסיסי.
השלב השני הוא שלב של התבוננות במחשבות, מתוכן כדאי לברור מחשבה אחת המשרה נחת, שקט ושמחה מצד אחד, ומחשבה אחת המשרה אי-שקט, כעס או פחד והתכווצות. יש להתמיד ולהישאר כמתבוננים מתוך האמצע, בין שני הצדדים, ולהישאר במרכז תוך שימת לב לגוף. כך במשך מספר דקות. חשוב, כמובן, לזכור שמדובר בתרגול מתמשך ולא חד-פעמי.
ומה משמעות הברכה "גמר חתימה טובה"? לפי האר"י, כמו שבתהליך הפקת יין שמים חותם על החבית כדי שהתהליך האלכימי של הפיכת הענבים ליין יתחיל, כך גם באדם עצמו: ההכוונה שבה בראתי את עצמי בראש השנה מקבלת את החותם הסופי ביום כיפור. אם התחברתי ביום כיפור למקדש ונכנסתי לקודש הקודשים, בחנוכה אחגוג חנוכת בית פנימית, היין יהיה משובח וישפיע על טובת הכלל.
אלפיים שנים עברו מאז נחרב קודש הקודשים החיצוני. מאז אנו נמצאים בעיצומו של תהליך ההתחברות האינדיבידואלי לקודש הקודשים הפנימי, וגם אם נדרש עוד זמן על מנת שכל אחד מאיתנו ימצא את המקום הזה בתוכו, אנו מוזמנים להיעזר בתרגול הרוחני של יום הכיפורים כדי לתמוך בכך. בברכת חתימה טובה ושנה של אמת.
לאתר הבית של יפעת אהרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם