לא חלף ולא רוח: מי לא אוכל מקופסאות שימורים
וידוי מצמרר שהחליטה פלורה לחלוק עם קוראיה, חושף אהבה בלתי נשלטת למאכלים שהתגוררו בקופסת שימורים. ככה, בפנים חפות מהבעה קולית, היא מתייצבת לצדם של אנשי הקופסאות
בכל פעם שאני קוראת את היצירה העל-זמנית של מרגרט מיטצ'ל, הפרספקטיבה שלי משתנה בהתאם לגיל, לניסיון החיים שצברתי ולמצב הרוח. פעם סקרלט או'הרה נראתה לי כמו נערה סתמית ומפונקת, פעם הערצתי אותה, פעם ריחמתי עליה. אילת, הלאס-ווגאס הדרומית שלנו, גם היא משנה את פניה ברוח התקופות - מהיעד המייסר של הטיול השנתי התורן, למקום בילוי פרוע ומבטיח (כן...!), ועד לגומחת פינוק מנומנמת, משמחת או מאכזבת, הכול בהתאם לגישה איתה הגעתי מהמרכז.
בסופ"ש האחרון אילת האירה לי פנים כעיר שמשית, קצת קלולסית ודומה לקנקון, מקסיקו. ברוח הרהורי האוכל שלי – היא גם המקום בו טעמתי לראשונה עלי גפן של "ווילי פוד", ומעולם לא הבטתי לאחור. לפני שתמלטו בפאניקה לעבר ביקורות המסעדות, תנו לי לסנגר על חברי הירוקים מהקופסה: זה קרה בגיל 18, במסגרת טיול עם שלוש חברות טובות. כולנו גרנו באותו החדר במלון "קלאב הוטל", חילקנו את זמננו בין החוף לקניון, עישנו לא מעט סיגריות ואכלנו כל מיני שטויות שמצריכות מאמץ מינימלי ומשמרות את הסטטוס הקולי והמעט מוזנח שלנו.
העלים נקנו כאנקדוטה חסרת טעם והרפתקנית במופגן במכולת אילתית עלומה, וננגסו לראשונה בסלון הקטן של הסוויטה הצנועה שלנו בחשדנות מעורבת בגועל. אבל! הטעם המושלם, שילוב פריכות העלים עם הרכות של האורז בתוכן, ואפילו שובל השמן הירוק והאקזוטי שהן השאירו בצלחת, שבו אותי לנצח. כך הצטרפו עלי הגפן לרשימה ארוכה ומכובדת שהולכת ומתארכת.
לא קל לי לדבר על זה, אז אנא bare with me ברגעי החשיפה הנדירים: אני חולת שימורים! בנוסף לקופסאות עלי הגפן המדוברים, אותן אני צורכת בממוצע פעמיים בשבוע, אני מכורה גם לתחתיות ארטישוק חיוורות ועגלגלות כמו ירח מלא ולפלפלים קלויים בתחמיץ. ב"טיב טעם" הצלחתי לאתר פרודוקט שמטיל אימה על רוב חבריו – שיפודונים (!) של מולים (!!) ברוטב סויה מתוק(!!!), כהים, חריפים וממכרים, שבאמת נראים קצת מוזר.
באגף המתוקים אני מחוברת באינפוזיה לרסק תפוחים ובמזווה שלי (בפועל, מדף בארון המטבח בו השימורים חולקים מקום, כמה אירוני, עם קולקציית ספרי הבישול העשירה שלי), תמיד אפשר למצוא קופסאות ליצ'י, אננס בעיגולים בלבד, ועוד פריט היסטרי שאפילו לא כדאי לקרוא לו "רטרו" – שזיפים אדומים וקטנים בסירופ, עם הגלעינים בפנים.
בניגוד למה שכתוב במיני מדריכי בישול לסטודנטים שנהגו בישיבות מערכת הלומות רעב, אין לי שום רצון לטרטר את אהובי המשומרים להרפתקאת בישול מורכבות שיקחו מהם לנצח את טבעם הפשוט והעממי, או להשתמש בהם כדי "לקצר תהליכים" ולהתחכם על המערכת. הו לא. אני אוהבת לאכול אותם ככה, לפעמים ישר מהקופסא, כאשר המקסימום שאני מרשה לעצמי זה לבזוק קצת מלח על עלי הגפן. זהו.
הנימה האפולוגטית שלי מקודם נובעת כמובן מהנחיתות המסוימת שמיוחסת לשימורים, שהפלוס העיקרי שלהם בעיני רבים הוא היותם, ובכן, משומרים. כלומר, לטיול, לפיקניק או לנעילה במקלטים הם מתאימים מצוין, אבל כאוכל בפני עצמו? לא לרמה שלנו. אז זהו שכן. חוץ מהנוחות ומהאפס-מאמץ שכרוכים בצריכתם, אני תמיד חשבתי שלשימורים יש טעם מצוין.
השותף שלי, שהתחיל לאחרונה רומן ארוך טווח עם אוכל אורגני, ניזון מקורנפלקס יקר כלשהו שעל אריזתו הכהה והבלתי מזמינה מככבת ההבטחה שמדובר ב – honest cereal. לא פעם ניסיתי לפענח מה זה אומר (הקורנפלקס שיספר לך כמה רע אתה נראה בבוקר?), אבל אני חושבת שבהקשר לשימורים, ההגדרה מתמלאת בהגיון - הם באמת כנים. הטעם של תחתיות הארטישוק נקי ובתולי, מאוד ארטישוק, עוברי הליצ'י הקטנים מתוקים וחלקלקים בדיוק כמו שליצ'י אמור להיות, השזיפים נטולי העור מחוספסים כאילו הרגע בושלו לקומפוט, ועלי הגפן? יצירה שכולה אותנטיות.
בהתאם לכך, צריכתם הישירה היא ממש דרך חיים - מעשה נטול פוזה, אמיץ והגון, אם יורשה לי, שלא נכנע למוסכמות וניואנסים. נכון, אולי זהו פועלם השטני של החומרים המשמרים, תוספי הטעם או מה שזה לא יהיה. נכון, שימורים הם הפיתרון הקל. או.קיי, זו כנות מדומה, אבל למי אכפת כשזה כל כך טוב?
בסופ"ש האחרון, אגב, בבית בו התארחתי, התרחש במקביל ביקור משפחתי של הורים נאמנים לבן מאוד מאושר, שהעפילו לאילת קומפלט עם פלטה חשמלית, חמין מקרוני ושלושה סוגי סמבוסק. אפילו רסק העגבניות היה עשוי בבית. אכלתי בלי סוף. כשחזרתי הביתה חיכתה לי במקרר צנצנת הפוכה עם השליש האחרון של רסק התפוחים. לא לקח לי הרבה זמן לרוקן אותה לקערית ולהתיישב מול הטלוויזיה עם כפית – פעולה מקבילה לחליצת נעליים והשתחלות לכפכפי בית נוחים ואהובים. לא בטוח באיזו פאזה אחזור בפעם הבאה לאילת, אבל משהו אומר לי שגם בסיבוב הבא של "חלף עם הרוח" הזה, השימורים יהוו את נישנוש הרקע.
חותכים פלפלים קלויים מצנצנת זכוכית ("ווילי פוד" שוב לוקחים את הבכורה) לריבועים קטנים ומניחים בצלחת שטוחה.
מפזרים מעליהם גבינת קמבוזולה (קרמית, בגוון בז', עם גידים כחולים) חתוכה לקוביות קטנות וקרוטונים קנויים. מסיימים עם מספר עלי רוקט ומגישים באקראיות המתבקשת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם