ריקוד הפרגיות: אוכל של אירועים זה דווקא טעים
אוכל של אירועים, מסתבר, משתבח ככל שהקונספט שלו מתרחק מטרנדים קולינריים מעודכנים. אחרי פגישה עם מזנון חופשי, יצאה פלורה צפובסקי בריקוד סוער עם שיפודון פרגיות לוהט
הקיץ לא אטבול פטרייה ממולאת ברוטב "עשרת התבלינים", לא אעמוד בתור לפרוסה שלי ממגדל גבינות אימתני, ולא אסתובב בשמלת ערב אוחזת בשיפודון שרימפס מעל אטריות שקופות. אהבת אמת זו אהבת אמת! ואני אוהבת אוכל של אירועים. כך לפחות חשבתי.
מה שהבעיר את שריפת הגעגועים היה אירוע צנוע ובודד ביומן, בצהרי שישי, במהלכו נחגג יום הולדת שנה לזוג תאומים חמודים שלא הבינו על מה המהומה. הגעתי באיחור קל, ומיד בכניסה נפגשתי פנים מול פנים עם חבר וותיק – המזנון החופשי. בניגוד לפוטנציאל המבוכה שכרוך במפגשים אנושיים, זה היה איוונט משמח. כך למשל, נוכחתי לדעת שהחבר האהוב לא השתנה יותר מדי – גם אחרי הפסקה ממושכת הוא קיבל את פני עם אותו סלט הקישואים הפיקנטי, עם אותם הפלפלים הקלויים ועם אותה ערבוביית הירוקים, שטמנה בתוכה, בהתאם לשנות האלפיים, פרי מתוק.
בגזרת המנות החמות חיכו לי חשודים מיידים נוספים. קבבונים (עם טחינה, כמובן), מיני-פרגיות (עם אורז מתובל, הידד) ודג סלמון מקושט ברוטב לבן. פחמימת תפוח-אדמה אטרקטיבית ולחם דגנים טרי שכנעו אותי סופית שהאנשים הנחמדים שעומדים בראשם של אירועים משפחתיים ומכובדים, לפחות באזור קריית אונו, עדיין דבקים באותם ערכים ישנים וטובים. וזה נחמד. אני בטוחה שאם היה יוצא לי לשבת עם מתכנן אירועים ממוצע הוא היה מסביר לי את האסטרטגיה – הדג הוא בשביל הערך המוסף ומיועד לאנשים גדולי אמונה שסומכים על העולם (והאולם) – בניגוד אלי, אותי תמיד חינכו להתרחק מדגים באירועים גדולים. הקבבונים – למי שבא לקבל תמורה מלאה לכספו, לטרוף בשר ולהרגיש כבדות מבורכת בשעת הצהריים. הפרגיות – לילדים ונשים, ותפוחי האדמה – למי שרוצה קבבון אבל מתבייש.
אחרי סיבוב סרק עם צלחת ריקה, במהלכו חיפשתי כנראה טאפס או שיפודון, עזבתי בצד את הסנוביות והתחלתי להעמיס. מה אגיד, יש משהו מנחם ואוטופי במזנונים האלה, במיוחד
לקראת סוף האירוע שוב הבזיק ההיגיון הקר של יקום אירועי הצהריים – למושחתים הוגשו מיני-עוגות שוקולד חמות, למתחכמים מאגף הדגים – קרם ברולה עם קרמל , לצנועים – סוג של קרם לבנבן ופשרני עם תותים. הילדים אכלו ארטיק, המבוגרים עמדו בתור ולקחו עוד עוגה חמה, עוד קינוח בננה. כולם חייכו והרגישו שייכים. התחלתי לחשוב שאמנם אני לא מעודכנת בטרנדים האחרונים בתחום הקייטרינג לחתונות, אבל בהסתמך על ניסיון עבר, אולי רצוי שכל החתונות מעתה ואילך ייראו ככה.
ניסיתי להיזכר מה היה הדבר הכי טעים שאי פעם אכלתי בחתונה, והגעתי למסקנה שהיה זה המבורגר קטן, שהוגש הרבה אחרי שלב הקינוחים, בחתונה לפני יותר משנה. כל הקינוחים רבי השכבות, צלעות ואוכפים בפריסה אישית, סושי מול כבד אווז, כל זה מסתכם בסופו של דבר לכדי המבורגר קטן וכן, ולמזנון בסיסי שלא מנסה להפתיע. אולי משהו בי השתנה בזמן שאנשים סביבי הפסיקו להתחתן? אולי עברה תקופתם של מטריות הקוקטייל וצלוחיות הפורצלן והגיע זמן הת'כלס? אולי. כך או כך, הפסקתי להתגעגע בינתיים לחתונות, במיוחד לכאלה בהן מרוב האוכל לא רואים את הזוג המאושר. באירוע הבא, אם מישהו פתאום יחליט להתמסד, תנו לי קבבונים. עם סלסה, שיהיה מפתיע.
אלכוהול מקומי – בחתונה אדוקה במיוחד פעם, נתקלתי במותג אלכוהול שנקרא 778. כל מילה, או בדיחה על חיוג מהיר למוקד 100, מיותרת.
סורבה לקינוח – בצקים דביקים ושוקולדים, זה הכיוון. סורבה זו מרמה.
סלמון מעושן – שמנוני, עם ריח תוקפני, כבר לא ממש מרשים אף אחד. נא לעבור לטונה אדומה.
עמדות עם לחמים וממרחים – או שבונים על זה את כל האירוע, או שמוציאים את הפיתוי הממכר מהמשוואה.
מלצרים שחותכים נתחים בלייב – לעמוד בראש שפוף עם צלחת ולחכות לליטרת הבשר שלך זה הכי קייטנה סובייטית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם