אבות מזון לפנים
מה אוכלים עדרים של גברים באליפות פוקר על ספינת התענוגות מג'יק1? ובכן, הכל מהכל ומהר. פלורה צפובסקי יצאה לים עם הבנים. כשהיא חזרה, היא כבר לא היתה אותה הליידי
עם כזו כמות של אוכל וערפול חושים, לא אתפלא אם אינספור נשים בכל רחבי הארץ קיבלו בתום ההפלגה פטור מבישול לחודש ימים. אתפלא עוד פחות אם בגיחה הקרובה לקניון יתגלה שמידת מכנסי כבר אינה 38 ואצטרך ללבוש טייץ כל הקיץ, אחרי- טיסה שיק.
ההתחלה לא הייתה כל כך מזהירה. ככה זה כשנועלים שתי בחורות לשלושה ימים בספינה עם "אוכל של גברים", כפי שהתבטאה בת לווייתי. כיום, אחרי סוף שבוע של זלילה מאומצת וצפייה נונשלנטית בקלוז-אפ בחיה המבויתת הקרויה "גבר", אני באמת לא מי שהייתי פעם.
ביום הראשון עוד הסתובבנו במזנון הצהריים והשקפנו על נחלי הטסטוסטרון בתחושת עליונות מסוימת. מהמגשים ולוחות העץ השקיפה עלינו וועידת פסגה של כל נציגי המזונות שתוכלו להעלות את דעתכם, ללא שום רמז לכיוון או אמירה. תפוחי אדמה לצד ארטישוקים, עוף לצד לשון בקר, ירקות וחמוצים, במה שהזכיר שילוב של חדר אוכל צבאי עם מלון אילתי לכל המשפחה.
שום ניסיון לפלרטט עם החיך המתוחכם שלי, ללכוד את העין המאופרת או לקרוץ לי, לא נרשם מצד האוכל. (גברברי ישראל התנהגו כרגיל). על קצות האצבעות חלפתי על פני האורגיה הקולינרית הזו, ניגשתי לבחור
מסביב נציגי המין החזק במכנסי ברמודה לעסו, השיקו כוסות ודיברו על מה שזה לא יהיה, פיותיהם היו מלאים בממולאים. בערב ההוא עלתה על השולחן לראשונה ההגדרה "אוכל של גברים". לא סטייק מדמם, לא שווארמה בלאפה, אלא אבות מזון לפנים, הכול מהכול, בלי קישוטים, טקסים והתייפייפות. אוכל כי בילינו חצי יום בנסיעה ואנחנו רעבים ועכשיו נאכל ולא ממש נשים לב מה זה היה.
בארוחת יום שישי, שלוותה בחלה ודיספליי מרשים ורבגוני של מנות, הנשיות המעודנת שלי החלה להיסדק ולהיכנע ללחץ החברתי. הפסקתי לחפש אסתטיקה במזנון, הסתכנתי בנקניקיות ושניצלונים, ובלילה, אחרי המזנון נסגר, עמדתי בתור לצד כמה וכמה בחורים נרגשים בגופיות, כדי לחטוף בורקס עם רסק וביצה.
תמרות עשן הסתלסלו מעל ראשינו, החום של התנור חרך את הפנים – ככה, חברים, נראית אחווה גברית במיטבה. מכאן ועד לאיבוד מוחלט של מעצורים הדרך הייתה קצרה – בשבת מצאתי את עצמי מעמיסה חמין כאילו אין מחר, כולל הגנבת חתיכת קישקה ממולא (זה מוטיב חוזר) לחדר!
קשה לדמיין אוכל פחות חתיכי מחמין, אבל בהשפעת השיחות, הבדיחות וההימורים – כולם על טהרת הגבריות המחויכת, הסלחנית, שמקומה בחופשות נטולות נשים – כבר לא היה לי אכפת. זה אולי מרחיק לכת, אבל בקרוב, כששוב יתחשק לי לאכול, יש מצב שאני לא אטריד את עצמי בזוטות כמו יציאה למקום נחמד, הזמנת מנה קוקטית ואכילה טקסית וחווייתית. יכול להיות שכמו הגבר המצוי, אני פשוט אשב ואוכל משהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם