לא אקטואלי: "ריפוי או פיתוי?" לא שייך למאה ה-21
העמדות שהספר נוקט כלפי הרפואה המשלימה אינן בהכרח שגויות. גרוע מזה: הן, בפשטות, לא רלוונטיות. ד"ר ערן בן אריה חותם את הפרויקט עם חזון הרפואה המשולבת של העתיד הקרוב
פרופ' אדזארד ארנסט, אחד משני מחברי הספר "ריפוי או פיתוי", הוא חוקר מלומד שפרסם מספר רב של סקירות הבוחנות מחקרים בתחומים שונים של רפואה משלימה. עיקר ההערכה לה הוא זוכה מיוחסת למיומנויותיו בעריכה מדעית ובניתוח סטטיסטי. מאידך, אין מדובר ברופא "מהשטח". לארנסט אין מיומנויות וניסיון במפגשים עם מטופלים במרפאות בקהילה, או באשפוז בבתי חולים.
זאת בוודאי אחת הסיבות לכך שארנסט ועמיתו סיימון סינג מציגים נקודת מבט שטחית בשפה קולחת ומובנת לכל נפש, על אחד הנושאים המרתקים בסוציולוגיה הרפואית של שלושת העשורים האחרונים: הפיכתה של הרפואה האלטרנטיבית למשלימה, ובהמשך לרפואה משולבת-אינטגרטיבית המוצעת כחלק בלתי נפרד מהטיפול הרפואי הממסדי הכולל.
גם ההקדשה הצינית של הספר להוד מעלתו הנסיך מווילס, ממובילי ההיגד האינטגרטיבי ומהקוראים לשילוב רפואה משלימה במערכת הבריאות הבריטית, מעוררת תמיהה בקרב מי שאמון על כתיבה זהירה ויושרה מדעית.
הבעיה העיקרית שעולה מקריאה בפרק המוקדש לרפואת צמחים, איננה נובעת מאי דיוק בתכנים אלא מאי הדיוק בבניית הקשרים ובניתוח הממצאים. צמחים אכן יכולים לחולל נזק של ממש, אם כתוצאה מרעילות, תופעות לוואי או תוספות שהוכנסו לתערובות הצמחים בשוגג, ואם בעקבות יחסי גומלין (אינטראקציות) עם צמחים אחרים ותרופות.
יפה עשו הכותבים שציטטו בתחילת הפרק מפארצלסוס, בן המאה ה-16 שהצביע על הסכנות בצמחים והוביל תנועה של התבוננות אלכימית בהקשרים המטאפיסיים של הטיפול ובחיבור שבין גוף, נפש ורוח. פארצלסוס העלה באש באופן הפגנתי ספרי רפואת צמחים, מתוך אמירה השוללת אמת אחת ויחידה וקריאה לסקפטיות, פתיחות לשינוי, הרהור וחתירה לרוח מדעית.
במובן הזה, הניסוח העברי של פרקי הספר מעורר תחושת אי-נוחות: האם אמנם יש להתייחס לשימוש בצמחים כאל טיפול רפואי במונחי "אמת", כפי שגורסים הכותבים? האם "האמת", כפי שמכריז על עצמו הספר, מתייחסת למחקרים קליניים מבוקרים או גם לאינטראקציות אינדיבידואליות במפגש בין רופא, מטופל ומטפל? ואם שפת המחקר היא השלטת, מאין לקחו לעצמם הכותבים חירות להציג "סיפורי מקרה" לשם הדגמת הסיכון שבנטילת צמחים?
אם במדע עסקינן, הן יודע פרופ' ארנסט את שפת המצגת המקובלת במרחב הסקפטיות המדעית: עובדות, עובדות ועובדות ולא סיפורי נסים על הבראה מצמח "טוב" או תסריטי בלהות על פגיעה כבדית מצמח "גרוע". סיווג זה לגבי יעילות הצמחים בין טוב, בינוני וגרוע מבטא תפיסה שטחית ועלבון לאינטליגנציה של הקורא.
ביטויים כאלה, כמו
מהבחינה הזו, ספרם של סינג וארנסט מיושן ומתייחס לדור 1 "אלטרנטיבי" ולדור 2 של רפואה "משלימה", הנמדדת רק במחקרים מבוקרים או בנגזרות כלכליות של היקפי שימוש של מטופלים בשירותי רפואה משלימה. אנו מקדמים כיום דור שלישי של רפואה אינטגרטיבית ומשולבת, המתאפיינת במתן ייעוץ וטיפול משלים בתוככי הממסד הרפואי וקופות החולים ולא מחוץ להם, בשילוב של ניסיון קליני ומחקר שיטתי מדעי גבוה, ובתקשורת קולחת במשולש שבין המטופל, הרופא והמטפל ברפואה משלימה.
ברפואה אינטגרטיבית זו, תוכנית הטיפול מיועדת להעצמת המטופל ואיכות חייו, על בסיס השונות המייחדת כל אחד ואחת מאיתנו ומתוך התייחסות למורכבות הגופנית, הרגשית, המשפחתית, החברתית, התעסוקתית והרוחנית של המטופל. מבחנה של תפיסה אינטגרטיבית זו הנו בשילובה במערכת הרפואית הציבורית, ללא תשלום, כחלק בלתי נפרד מההיצע הטיפולי. רפואה אינטגרטיבית משלבת את הטוב משני העולמות, תוך התייחסות ביקורתית לנושאי יעילות ובטיחות.
"מדוע אנשים פיקחים מאמינים בדברים מוזרים?" תמהים כותבי הספר, ומציעים להתמקד בשלושה כשלים: הכשל "הטבעי", "המסורתי" ו"ההוליסטי". ב"כשלים" אלה נשבו לא רק אנשים פיקחים שנפלו קרבן למטפלים המנצלים "את הגחמות של צירופי המקרים"(עמ' 305) ואת מצבם הרפואי החמור, אלא כנראה גם ארגון הבריאות העולמי, שבשנת 2008 פרסם את הצהרת בייג'ין בנושא השימוש ברפואה מסורתית.
בהצהרה יוצאת דופן קרא הארגון למדינות העולם לחזק את הקשר בין הרפואה הממסדית והרפואה המסורתית, וקבע צורך לקבוע מדיניות לאומית, לתקן תקנות ולקבוע תקנים במערכת הבריאות הלאומית, כדי להבטיח שימוש יעיל ובטוח ברפואה המסורתית. אך הכמיהה לטבעי, למסורתי ולהוליסטי איננה בבחינת כשל, מעידה או מחלה של הלקוח הפיקח שנשבה בקסמי המעלה באוב.
כמו שלם הגדול מסך מרכיביו, המטופל נמשך אל מהות טיפולית שיכולה להימצא גם בתוככי החדר הטיפולי במרפאה ציבורית עמוסה, או במפגש עם אונקולוג. גם בעידן ה-MRI מטופלים כמהים לרופאים מרפאים, למי שיהיה נוכח במפגש עמם, למי שישלב יושרה ומבט ישיר בעיניהם, למי שיאזין ולא רק ישמיע. במובן הזה, רופא אינטגרטיבי יכול להיות מצויד גם בחותמת ועט ולאו דווקא בצמחים ומחטי דיקור. רופא אינטגרטיבי יבחן בקפדנות ביקורתית תופעות לוואי של צמח הניתן, למשל, במקביל לטיפול כימותרפי.
הצמח לטריל ותערובת הצמחים PC-SPES שמזכירים מחברי הפרק, הם דוגמאות מאירות עיניים לחוסר התוחלת או הסיכון בשימוש בצמחים בידיים לא ביקורתיות. המסקנה המתבקשת הנה התפקחות מתמימות לגבי שימוש רפואי בצמחים (בבחינת "אם לא יועיל בוודאי לא יזיק") וצורך ביד מכוונת, מתוך הממסד הרפואי, שתדע לנווט את המטופל והחולה בסבך המידע לטיפול המאוזן בין צרכים, מחקר, יעילות, בטיחות ומשמעות.
מעבר לכך, מודל אינטגרטיבי של רופא המשלב מיומנויות קליניות קונבנציונליות ורפואה משלימה, חותר לרישום של הטיפול ברפואה משלימה בתיק הרפואי הממוחשב של המטופל על מנת למנוע סיכונים, לצמצם אינטראקציות עם טיפול תרופתי ולהבטיח את בטיחותו של המטופל.
הקריאה המתבקשת מספרם של סינג וארנסט הנה צורך במימוש של רפואה אינטגרטיבית שתספק מענה לשאלות של צרכנים - מטופלים ורופאים. שאלת השאלות איננה פיתוי, לחש נחש ותפוח בסיפור הגירוש מגן העדן. הדרך לריפוי משלבת בין שני העצים: עץ הדעת ועץ החיים - שתי איכויות ההוות זו לזו, המגדירות ומשלימות זו את זו. הצלחתה של רפואת העתיד טמונה בשילוב בין הרפואת הנובע מתוך פתיחות, יושרה, סקפטיות מדעית ומסירות למטופל, ומתוך הזכות הגדולה של רופאים ומטפלים להשתתף במעשה הריפוי.
ד"ר ערן בן-אריה, יו"ר החברה הישראלית לרפואה משלימה בהסתדרות הרפואית בישראל. מומחה ברפואת משפחה ובמגוון שיטות טיפול משלימות. מנהל היחידה לרפואה משלימה ומסורתית במחלקה לרפואת המשפחה בחיפה, והתוכנית לרפואה משולבת באונקולוגיה במחוז חיפה של קופ"ח כללית.
נא להמתין לטעינת התגובות
